חגית אהרוני, ספרי ילדים על אוטיזם
הצד שלו
אני לא עצוב. נגמר לי המצב רוח אבל זה לא אומר שום דבר. אפילו לא אכפת לי. עובדה, אני לא מדבר איתה. מצידי, היא לא חברה שלי יותר. לדעתי היא לא היתה חברה אף פעם. דינה הסמויה, את מוכנה לשאול את רונית אם היא מסכימה לי לקחת את הכסא שלי איתי ולעבור לשבת בצד השני במפגש הבא? ובדרך תעברי ליד יעלי ותגידי לה שלא אכפת לי ממנה ושאני לא מדבר איתה. שתדע. את תגידי לה? גם עם יריב אני לא מדבר אבל עם יריב זה ריב על משהו אחר שלא קשור ואני לא רוצה לספר כי זה ריב שתיכף יגמר אבל עם יעלי זה ריב יותר גרוע שאני לא רוצה לספר עליו אבל אני אספר. לפני שרבנו אני ויריב, הספקנו לבנות בקוביות מגדל של 33 קומות. כמעט הכי גבוה שאי פעם הצלחנו לבנות. ולא נשאר לנו עוד הרבה כדי לשבור את השיא רק שבשביל זה היינו צריכים עוד קוביות. אז בקשנו מיעלי שישבה ובנתה לידנו שתלווה לנו כמה ונחזיר, והיא לא הסכימה. אפילו לא ענתה. פשוט התעלמה. אמרתי לה "יעלי, בבקשה, אני מבטיח להחזיר" ואז היא הסתכלה עליי במבט מוזר ואמרה שהיא עדיין כועסת על מה שקרה בבוקר ליד סולם החבלים. אבל מה יכלתי לעשות? לא נשארו חבלים פנויים ואני הייתי בדרך לשבור שיא ולהגיע לעננים. אז ברור שלא יכלתי לפנות לה מקום אבל זה לא בגלל שלא רציתי. ואז, אחרי שלא יכלתי לפנות מקום היא נעלבה והלכה והתיישבה באיזה פינה ואני נתקעתי למעלה בפסגה וזה לא שלא רציתי לגשת לנחם אותה, פשוט באמת נתקעתי שם עם הראש בעננים והטוסיק בקצה של הסולם ותאמיני לי שרציתי להיות באותו רגע למטה כמו כולם אבל נתקעתי בלי שתכננתי בתפקיד מנהל החצר וזה לא שלא רציתי שיחליף אותי מישהו אחר אבל לא היה מישהו אחר מתאים יותר לתפקיד ותאמיני לי שלשבת שם למעלה למעלה בפסגת הסולם לבד זה אפילו מפחיד אבל רק כשישבתי שם בלמעלה הבנתי כמה החצר של הגן שלנו צריכה מנהל שישגיח על כל מה שקורה למטה וסליחה, אם אין מישהו אחר מתאים לתפקיד, אני מוכן להיות בראש הסולם לתמיד.
ואז היא הפילה את המגדל. את כל השלושים ושלוש קומות שבניתי לי ונשארתי בלי בית. איזה חוצפנית. אחר כך, במפגש פירות בארגז חול היא חסמה לי את המקום הקבוע שלי ואמרה שהמקום לידה שמור למישהו אחר. אז הלכתי משם ולא אכלתי פירות עם חול כמו כולם ונשארתי רעב. אני לא מדבר איתה יותר. תגידי לה שאני לא רוצה לדבר איתה יותר. נו תגידי לה. בערב יצאתי לטיול עם אבא והכלב שלנו וראיתי אותה משחקת עם איתמר בפארק ולא אמרתי כלום כי לא היה אכפת לי ואז היא עצרה רגע והסתכלה עליי ולא אמרה שלום ולא שום דבר ולא שאכפת לי בכלל, עד עכשיו לא אכפת לי, ואפילו באתי עד אליה אחר כך הביתה ודפקתי בדלת כדי להגיד לה שתדע שלא אכפת לי והיא, במקום לתת לי לסיים לדבר, טרקה לי את הדלת בפנים, אבל אני בכלל לא נעלבתי כי לא אכפת לי יותר. הרי אנחנו כבר לא חברים. עכשיו לכי תגידי לה את זה בפנים!
