דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מומלצים

הפסנתר / חגית אהרוני, אוטיבוק

    העננים זולגים דמעות כבדות והן הולכות וגוברות וקר. קר מאוד מאוד. מרבד מטריות צבעוניות נוהר לעומתה, היא אינה מביטה בפניו של איש. את רוב העוברים והשבים פגשה כנראה כבר בעבר; היא מזהה את נעליהם ואת אופן הליכתם, אך בפניהם לא תביט. בועתה פוסעת חרישית על המדרכה הבוכייה, סופרת כמידי בוקר צעדים מהוססים בדרך אל בית הספר. על אף הגשם העז, היא אינה טועה; כבר צעדתי שלוש מאות ושלושה עשר צעדים, היא ממלמלת. לפני רק מאה ואחד צעדים נוספים. סמוך למעבר החציה פנס רחוב קשיש מאיר באור רך את הדרך, ולרגע נדמה כי זו השמש בכבודה ובעצמה פורשת לכבודה שטיח מלכות, מזמינה אותה לדלג על דרך האבנים הצהובות. היא נסיכה. חיוך עולה על שפתיה המלכותיות וכבר כמעט הכל - הכל נשכח... ככל שהיא מתרחקת מן האור, הולכות האבנים ומאפירות את מחשבותיה בחזרה. לרגע בבואתה מבחינה בה מבעד לחלון ראווה דהוי, ואף היא מבחינה בה, אך אולי משום שזו אינה פונה אליה,  היא ממשיכה ללכת. עוד שישים צעדים נותרו, היא מהרהרת לעצמה  עשרים וחמישה סנטימטרים רוחב האחד. אם אכפיל את רוחבן, יתכן ואצמצם את מספר הצעדים הנותרים לשלושי

פוסטים אחרונים

חדש באוטיבוק

חדש באוטיבוק

עניין זמני / הסיפור על הסיפור על הסיפור על אבא של דרסו

מצה שמורה