מתוך 'אבל למה בלי צלחת?!' בקרוב מהדורה חדשה
הלואי שהייתי חיה יותר. לא חיים גדולים, רק קצת אויר לנשמה. ובכל זאת, אני בוחרת יום יום לחיות ליד בנאדם שבחר למות בעודו בחיים. למה? כי יש לי כבוד אליו. זה לא פחד להסתדר לבד. את חושבת שאני תלותית אבל אני לא. מעולם לא חשבתי לעזוב. להרוג אותו? כל יום. אבל להתגרש? בשום אופן לא.
אני רק רוצה לחיות כמה שנשאר לי. מה שווה אריכות חיים בלי איכות חיים? זה לא אני אומרת, זה הרופא שלו אומר. אבל זה כמו לדבר לקיר. ריבונו של עולם, לא אמרו לך לטפס הרים או לחצות יבשות. לצאת לרחוב, לראות אנשים, ים, טבע, משהו. רק לשמוע עוד קולות חוץ מהטלויזיה הארורה.
נשבעת לך, ועדת תרבות נהייתי. משרד התיירות והספורט. למה אם אני לא אזיז ואיזום, לא נצא לשום מקום.
אם הבנאדם זז מטר, זה כדי לזרוק את הזבל. אז מה את רוצה שאני אעשה? אני קוברת את עצמי בבישולים כדי לא להרגיש את הבזבוז של הזמן. אחרת אני אשתגע. את צריכה להגיד לי שזה לא חיים? מה, אני לא יודעת את זה לבד?
אני אגיד לך משהו. מתוך החמישים שנה שאנחנו נשואים, לפחות עשר שנים אני מדברת עם הקיר. רע לי, טוב לי, הכל הקיר שלי במטבח יודע. גיורא לא יודע כלום. מה שקורה לי עמוק בנשמה אין לו מושג קלוש. הוא לא שם.
ועכשיו מה יהיה? לא ככה רציתי לחיות את החיים האחרונים, במחלקה ההמטולוגית. כואב לי, כואב לי... גם אם אני חזקה.
