לפעמים גם זה קורה
ככה פתאום, בלי שום סיבה מיוחדת. שניים, אוחזים ידיים, מכורבלים גבוה מעל כולם, בתוך החבית הצבעונית שעל פסגת הסולם ומתבוננים בשקט על הרעש למטה, דרך קרן השמש ששוטפת את המגלשה באור חם, חם, חם ושום דבר לא מוכרח להיות מושלם. גם בסדר זה פחות או יותר בסדר ברגעים כאלה. סתם בסדר שכזה. כן, לפעמים גם זה קורה.
קורה, נאמר, שללי מחליטה פתאום, ממש משום מקום, לקטוף פרח ולתת אותו לדן במתנה.
קורה (הרבה) שדן יושב וחושב מחשבות שידועות רק לו באיזו פינה שקטה.
קורה שדן פתאום, בלי שום אזהרה, מתרגש מהמתנה של ללי, מחייך חיוך גדול ואומר תודה, ואז ללי שואלת אם אפשר לשבת, ודן מפנה מקום בתוך השקט שלו גם לשקט שלה,
ונדמה, לפחות באותו רגע, שהבסדר הזה כמו שהוא בדיוק יכול להשאר ככה לתמיד, מן כזה בסדר מתמיד (וסליחה שאני מתערב, אבל לאף אחד אין זכות להחליט על מישהו אחר מה הוא יהיה בעתיד).
אוי, כמה שזה בסדר!
ואיזה כיף שזה קורה, גם אם לא הרבה.
ואם עסקינן בבסדר, אז קורה שברק וחגי מציירים, ברק את כל הטבע בערך, וחגי בקושי כמה עלים.
ואז, פתאום קורה שברק מזמין את העלים של חגי להצטרף עם קצת דבק לעולם שלו ויחד הם יוצרים עולם משותף באותו הדף. כן, גם זה לפעמים קורה, אם כי לא הרבה, וברור שהיה רצוי שיקרה יותר, אבל גם הבסדר הזה, בינתיים, הוא די והותר.
כן, לפעמים גם דברים כאלה קורים ואפשר לחשוב ( וגם ליצור ) עוד כאלה רגעים.
