ספרי ילדים על אוטיזם, ספר חדש

            זאת לא הקופסה הנכונה!

לזאת יש בכלל מדבקה כחולה.

לקופסה שלי לא הייתה מדבקה כחולה.

בעצם אני לא זוכר איזו מדבקה

הייתה על הקופסה שלי.

הייתה מדבקה?

אולי זו הקופסה הזאת. לא, זאת. ההיא שלידה, עם המדבקה האדומה. הייתה מדבקה אדומה? מאיפה אני יודע, אמרתי שאני לא זוכר אם בכלל הייתה מדבקה. טוב, זו גם לא הגדולה הזאת. זאת נראית לי יותר למגפיים. ההיא. האפורה. סוף סוף קופסה לא לבנה. מה זה עוזר לי אם הקופסה שלי, כמה לא מפתיע, הייתה לבנה. על זאת כתוב מידה 39 בכלל. טוב, זה יימשך לנצח המשחק זיכרון הזה? מה לעזאזל בלפר עשה עם קופסת הנעליים שלי? רגע, רגע, זה לא ייתכן. לא יכול להיות שהוא הספיק להחזיר את הקופסה שלי למד... יש מצב שהסנדלים שלי נמכרו לילד אחר??? איזה ילד מוזר נועל סנדלים בחורף? מה פתאום אני נזכר במעטפה המטופשת ההיא פתאום. אני לא יכול ככה סתם לקחת מה שבא לי וללכת. כן, אתה יכול. לא, אני לא...

זה אולי נשמע טיפשי לאחר מעשה, לא אולי, זו ההחלטה כמעט הכי טיפשית שעשיתי בחיי, אבל אז באותו ערב נורא לא רציתי להגיע הביתה ולגלות שלקחתי סתם נעלי התעמלות עם שרוכים. אל תשפטו אותי, אני מבקש. מי הולך בנעלי התעמלות בחורף? למה שרוכים אם יש אבזם? רק כדי להיפרם סתם? לא להילחץ, ניסיתי לא להילחץ. אמנם הרגע הייתי עד לאירוע הכי מפחיד בחיים שלי, כמעט מפחיד כמו כמות הארגזים והקופסאות האסטרונומית שנחתה פה בשעות האחרונות, אבל אני ילד אופטימי, חשבתי לעצמי, ולכן אני מאמין שהקופסה עם הסנדלים שלי נמצאת... אי שם. אבל מה אני אמור לעשות, להתחיל לפתוח את כולן ולמדוד? לרגע מיותר ורק כדי לעודד אותי ניסיתי להגיד לעצמי שבקצב שבלפר הולך, עד שהוא יחזור אני כבר אספיק למדוד את כל החנות ואפילו להחליף צבע שוב. אבל הבדיחה מיצתה את עצמה אחרי פחות משנייה כששמעתי... מה זה, רעש של מנוע?! לא, לא לא. אני כבר מתחיל לדמיין רעשים ומנועים. אני סתם רטוב ובוצי ורעב ועייף מהיום המטורלל הזה ומת, פשוט מת, לא מת! לא מת! רוצה כבר להגיע הביתה ולקרוס, לא לקרוס! להיכנס למיטה. למה היה נדמה לי שליד החנות חלף לפני רגע רכב מסחרי לבן? לא יודע. או שלא ראיתי טוב או שאני סתם מתחיל להשתגע מכל הבלגן. עזוב, קח כבר קופסה כלשהי, ביקשתי מעצמי בחוסר סבלנות. זאת. לא זאת. את ההיא, ליד הטלפון. היא למידה שלי וגם הסמל על הקופסה עד כמה שאני זוכר... אין לי מושג, אני לא זוכר כלום. זה של אותה חברה? נו, קח אותה. קח כבר משהו, זירזתי את עצמי. לא, לא את זאת... גם לא את זאת... רגע, רגע... הנה! קח את ההיא! נו, קח את ההיא כבר! לא את זאת. את השנייה אני אומר לך.

אני יודע, אני יודע. נשבע שרציתי לעשות את זה הכי מהר שאפשר, פשוט לא יכולתי לשלוח יד לקופסה הלא נכונה. מה אתה עושה, לעזאזל? אני זוכר שאמרתי לעצמי באותו רגע. קח כבר משהו, לא משנה מה ותברח כבר, טומטום. כן כן, ככה ממש צעקתי על עצמי בראש. תבחר כבר קופסה לפני שאני שובר לך אחת על הראש. רגע, אני הראש. תבחר כבר!!! את זאת. לא, לא את זאת. את זאת שלידה. שלידה, שלידה. תודה רבה שבחרת סוף סוף. ברכות על הקופסה, איזה סקופ, הלבנה. הידיים שלי החזיקו בקופסה הזוכה והדיבורים התקרבו, מה דיבורים, צעקות. לא לא לא. זה לא קורה שוב. אין סיכוי שההוא חזר.

כן, ההוא חזר. אני מזהה את הקול חתול בכייני שלו. ההוא המשיך לצרוח בקול יללני כזה כמו ילד שלקחו לו צעצוע ובלפר השתעל המון שיעולים בתגובה. אתה מבין שאתה בבעיה עכשיו, נזפתי בעצמי. זהו זה. אתה במלכוד ואין שום סיכוי לברוח. אתה אבוד. בדיוק ככה, חכמולוג! מה חשבת לעצמך כשהתלבטת חמש דקות שלמות איזה קופסה לפתוח כאילו אתה בשעשועון בטלוויזיה. עכשיו הם ייכנסו שניהם לחנות ויגלו אותי! הם יגלו אותי! ואז... אז הם התקרבו ועמדו ממש צמוד לדלת ואני עמדתי ישבתי בעמידת ישיבת צפרדע באמצע החנות המוארת והיה ברור שאני חשוף ושאפשר לראות אותי אז התכופפתי עוד יותר על השטיח ונשכבתי כאילו שזה יעזור במשהו כשהיה לי ברור לגמרי שהם עוד שנייה נכנסים ורואים אותי שוכב שם משובלל כמו שבלול עם דגל לבן שמבקש רחמים. היד של בלפר, יד כזו מקומטת, נשלחה אל הידית והחזיקה אותה ועצרה ולא זזה, אלוהים הכל קורה לי בראש עכשיו עוד פעם, היד שלו כאילו רצתה לפתוח ולא פתחה. הוא רואה אותי? הם רואים אותי? לא, אולי לא. הם עסוקים מדי בריב שלהם. נו כבר, שיסיימו עם זה. הוא באמת לא רואה אותי, נכון?

הרגע עם היד, עם היד על הידית, מזמזם אצלי בראש עד עכשיו כמו סרט אימה מלא זבובים.

ואז אחרי כמה שניות היד שלו עזבה את הידית ונעלמה והצעקות התרחקו מהחנות ועברו לחנות הבאה ולא שזה עזר לי, כי הם עדיין עמדו שם קרוב מאוד לדלת, מה שעדיין לא אפשר לי לצאת. השתחלתי כמו נחש לכיוון המחסן. אלפי קופסאות היו שם, אולי מאות. עשרות בטוח. מה זה, לעזאזל אין פה יציאה אחורית, יש רק דלת אחת. עכשיו כבר היה ברור בוודאות שאני לכוד בחנות. אין דרך מילוט וידעתי שאני לא אצא בחיים. זהו. זה הסוף, אמרתי לעצמי, וההורים שלי אפילו לא יודעים. הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה להתחבא, אבל לא היה איפה. הם יגלו אותי. זהו. הם יגלו אותי אמרתי. 

 

----