נוגה מציירת

  

עיגול.

כמו שמציירים, נאמר, עולם. 

נוגה אוחזת, כפי שלימדו אותה תמיד, לשלב אצבעות קצת אחרי תחילת המכחול, ואז בזהירות להחליק את קצהו הכחול בעדינות כלפי מטה עם כוון השעון.

נוגה מחליקה את המכחול בהצטיינות יתרה ואז עוצרת רגע וחושבת. ועוד חושבת. בינתיים שותקת. וכשמסיימת לחשוב וגם לשתוק, מייצבת שוב את המכחול בין האצבעות כפי שחונכה ומחליקה אותו באיטיות כל הדרך למטה ואז בחזרה למעלה עד הנקודה שבה מתחיל הכל.

נוגה יוצרת מעגל

בדמותו של העולם,

והוא יהיה לה

ראשית לכל, גם אם לא מאוד גדול.

ואפשר אפילו שיהיה בינוני, אגב,

כל עוד יוכל להכיל הכל ולא יותר.

כי אם על כל ההכל הזה יתאפשר לה

 באופן כזה או יותר, בכל זאת,

לשכן בתוכו גם אופניים חדשים, נאמר,

או אוסף בובות כמו של איתמר

ודיוק בחבטת גב היד בטניס 

וכשרון כתיבה וכשרון ריצה וכשרון שחייה

ואחרי השחייה, להשלמת הסידן כריך בריאות עם גבינה לבנה 

ואגב, רצוי לעבוד על הקול שיהיה נעים ומתנגן כמו הקול של רונית הגננת

ורצוי שתלמד לאפות לחמניות מושלמות לשבת כמו של יהודית, העוזרת,

ועוד כהנה וכהנה וכהנה וכהנה 

עיגולים של אחרים,

תהיה המאושרת בילדים.

כל  דרישה אחרת - ואת זה היא

משערת בביטחון - תישקל בהמשך

על פי צורכי הבריאה, 

או לחלופין, על פי ההיגיון.

כעת משסיימה ליצור את העולם, נוגה מתפנה 

להתקין, כפי שלימדו אותה, קווים לדמותה של הארץ. 

מהקודקוד ועד הבהונות 

תהא הארץ של נוגה משוכה בנגיעות של הדר. 

היא כבר יודעת; עסיס הפירות יזרום בשפע בנחלים, 

מתוך אלפי מטעים הפרושים 

מצפון ועד דרום.

מיליוני עיגולים עגולים תיצור 

לסלק באמצעותם 

קמטוטי שממה עיקשים,

ושמיים נחבאים יסלחו סוף סוף 

מבוקר ועד ערב כל חלקה טובה, 

ואחר כך, יהיו מקושתים בקשתות  

שכבר ראו כמה וכמה

עולמות ממרומי גילן,

(וגם כמה עולמות

שנקלעו פעם לאיזה ענן)

וגווניה של הקשת ישמרו על 

יושבי הארץ מאירת הפנים לכל אדם, 

ורק שישכילו האנשים לשמור עליה...

ונוגה תקבע גבולותיה של הארץ 

בקווים עדינים,

אם כי מעט פגיעים,

ואת רחובות הערים

תקשט באלפי סרטים כחולים ולבנים,

ותצייר את יושבי בתי הקפה פורסים להנאתם עוד 

פרוסת עוגה חלומית בעודם מתעניינים בחדשות ומה צפוי בתחזית 

וילדים יצויירו יחפים מקפצים להם בשלולית, 

ובחדשות תידון שוב העליה בריבית,

ושערי הבתים ישארו פתוחים תמיד 

ולא מעבר לכך.

ואז, בשארית הצבע תיטע נוגה משאלה; 

במרכז הכיכר תצייר שתיל קטן יחיד ומיוחד, שלא דומה לאף אחד,

פרי דימיונה המוזר בלבד,

ללא שם או הגדרה 

במגדיר הצמחים הרשמי,

לצידו תתקין שלט קטן 

"צבע טרי" ובטיפת הצבע האחרונה שתצליח לחלץ מן הקופסא תקרא באותיות תכולות שמו של זה השתיל 

שעוד ילך ויגדל - "יצמח חופשי".