לפני אחרון
נוגה נשארה כמעט לבד.
אחריה ישאר רק עוד ילד אחד.
ככה זה בכל צהרים. כבר שבועיים.
אולי לא אכפת לו להשאר אחרון, תחשוב לעצמה גם בעוד שתי דקות כשתציץ שוב החוצה מהחלון לבדוק אם אבא כבר בשער בזמן שהילד הכי חדש בגן יגלוש לעצמו במגלשה בחצר בפעם השלוש עשרה ברציפות ולא יסתכל על השער אפילו פעם אחת.
אולי הוא התרגל. אולי כבר לא אכפת לו, תחזור ותגיד לעצמה. או אולי קצת לא אכפת והרבה כן אבל, נו, לא משנה ככה זה וזהו.
זהו זה.
ככה זה.
יהודית הציעה לנוגה לשחק בפינת היצירה. "תיכף אבא יבוא", חייכה.
נוגה שתקה ונשארה להסתכל דרך החלון על הילד שישאר אחרון.
"יש לי רעיון!" יהודית חייכה שוב.
"אולי תצטרפי אליי וביחד נסדר את המגירות?"
נוגה הסתכלה על יהודית כמו שמסתכלים על אנשים שמבקשים שיעזרו להם לסדר מגירות ומייד רצה אל פינת הבובות.
מכל הפינות בגן נוגה הכי לא אוהבת את פינת הבובות.
אוף, הבובות המשעממות האלה. סתם יושבות על המדף ומחכות שהילדים ימצאו להן דברים מעניינים לעשות. למה, רק בגלל שנשארנו לפני אחרונות זה אומר שאנחנו חייבות להיות חברות? גם כל כך משעמם להמציא סיפור חדש כל פעם. מה, אני סופרת? ההיא תאכל, השניה תישן, ובסוף בטוח יתחיל בלגן, כשזאת תאשים את ההיא שהיא לקחה לה משהו מהסל, למרות שאין לה הוכחה בכלל, וההיא לא תאמין ותצביע עליי ותגיד הנה גם נוגה ראתה, ואז היא תשאל אותי אם זה נכון אבל אני לא זוכרת מילה במילה מה אני אמורה לענות ולמה בכלל אני אמורה לחשוב שאני לא יודעת אם אני כן יודעת ודי כבר, נמאס! אין בזה שום היגיון.
"רוצה שנבנה יחד בקוביות?" יהודית ניסתה, ונוגה עזבה את המחשבה המסובכת מידי ומייד לקחה כפית והתחילה להאכיל את הבובה.
פתאום הבחינה מבעד לחלון באבא שלה עומד בשער ומצלצל בפעמון.
"אבא כאן" יהודית קראה ומיהרה בריצה אל השער.
אבא נכנס אל החצר וחייך אל נוגה שעמדה שקטה ובלי הרבה חיוך ליד הדלת.
"נלך?" אבא שאל והושיט לנוגה יד מרחוק.
נוגה לקחה את התיק הלפני אחרון מהמתלה וגררה אותו לאורך השביל.
אבא נופף לשלום ליהודית ופתח את השער.
"להתראות מחר" יהודית שלחה נשיקה. נוגה הסתובבה והסתכלה אחורה ואז הרכינה ראשה בשתיקה. "חכו רגע", עזבה את התיק ורצה אל המגלשה. "יש לי רעיון מצויין. רוצים לראות איך אני יודעת לגלוש כמו דן?"
