"אני לפעמים רואה תכניות כאלה של שיפוץ, איפה שלוקחים בתים ישנים של פעם, מוזנחים, והופכים אותם לבונבוניירה. ותמיד הזוג מתרגש ושמח ואז רואים אותם יושבים במרפסת החדשה והכל נקי ויפה והם שותים קפה ומדברים...
איזה דברים יפים יש היום. אני אוהבת קו מודרני, אל תראי אותי ככה. כמה שאת חושבת שאני אולי אלטע זעכן, שתדעי לך, אני מאוד מחוברת לטעם של הצעירים.
אם גיורא היה קצת יותר משתף פעולה, הייתי משפצת את המטבח, שיהיה יותר גדול, והייתי שמה אי גדול יפה עם מגירות גדולות לכל הכלים והסירים ומגירה אחת רק לתבניות אפייה, כי התבניות אצלי מפוזרות בכל מקום וכבר אין לי מקום להכניס דברים אחרים מרוב תבניות, והייתי פותחת אולי גם חלון, שייכנס יותר אור ופותחת אפילו מרפסת מהחדר שינה לכוון הגינה עם ריצפה יפה מעץ, שאפשר יהיה לשבת בבוקר עם הכוס קפה ולהינות ביחד מהריח של הפרחים בגינה. יש לנו פרחים יפים, אבל אנחנו כמעט לא יוצאים לגינה. גיורא לא יוצא. תמיד ככה נעבך מול הטלויזיה.
אולי פעם בהזדמנות נעשה משהו. כרגע יש דברים יותר חשובים לעשות.
אבל איזה תענוג זה יכול היה להיות... אה?
גיורא מבחינתו מוכן רק דבר אחד לעשות: להרחיב את הפתח בכניסה לחדר אמבטיה כדי שלעת זקנה, אם חלילה כבר נצטרך כמו אמא שלו להתנייד בכסא גלגלים, שיהיה אפשר לעבור עם הכסא בקלות למקלחת. נו שויין. אני אפילו לא יודעת מה לחשוב על זה. אני לא מומחית גדולה אבל זה נראה קצת כמו לשפץ את המוות במקום את החיים..."
מתוך "אבל למה בלי צלחת?!", חגית אהרוני, אוטיבוק. גרסה דיגיטלית - הוצאת ספרי צמרת, נטבוק
