הפסנתר / חגית אהרוני, אוטיבוק

   

העננים זולגים דמעות כבדות

והן הולכות וגוברות וקר.

קר מאוד מאוד.

מרבד מטריות צבעוניות נוהר לעומתה,

היא אינה מביטה בפניו של איש.

את רוב העוברים והשבים פגשה כנראה כבר בעבר; היא מזהה את נעליהם ואת אופן הליכתם, אך בפניהם לא תביט.

בועתה פוסעת חרישית על המדרכה הבוכייה, סופרת כמידי בוקר צעדים מהוססים בדרך אל בית הספר.

על אף הגשם העז, היא אינה טועה; כבר צעדתי שלוש מאות ושלושה עשר צעדים, היא ממלמלת. לפני רק מאה ואחד צעדים נוספים.

סמוך למעבר החציה פנס רחוב קשיש מאיר באור רך את הדרך, ולרגע נדמה כי זו השמש בכבודה ובעצמה פורשת לכבודה שטיח מלכות, מזמינה אותה לדלג על דרך האבנים הצהובות. היא נסיכה.

חיוך עולה על שפתיה המלכותיות

וכבר כמעט הכל - הכל נשכח... ככל שהיא מתרחקת מן האור, הולכות האבנים

ומאפירות את מחשבותיה בחזרה.

לרגע בבואתה מבחינה בה מבעד לחלון ראווה דהוי,

ואף היא מבחינה בה, אך אולי משום שזו אינה פונה אליה, היא ממשיכה ללכת.

עוד שישים צעדים נותרו, היא מהרהרת לעצמה  עשרים וחמישה סנטימטרים רוחב האחד. אם אכפיל את רוחבן, יתכן ואצמצם את מספר הצעדים הנותרים לשלושים, אפילו.

אבל הגשם חזק מידי

והרוח אינה מרחמת,

וטביעות מגפי הגומי נעשות כבדות יותר ויותר.

 

בין בתי קפה הומים מוצנעת לה חנות קטנטנה לחפצי יד שניה.

כל כך צנועה, עד כי נראה שהתביישה לבקש מבעליה לקרוא לה בשם.

מכל החנויות בשדרה, זו חביבה עליה במיוחד.

מידי בוקר היא נוהגת לעמוד רגעים ספורים מול חלון הראווה ולהציץ פנימה.

היא מכירה כמעט כל חפץ וכל פריט – גם תכשיט וגם רהיט – ולכמה מהם אפילו המציאה עלילות פתלתלות וסיפורי גבורה סוחפים על המסע המרתק שהביאם עד הלום.

היא נועצת מבטה בכל אחד מהדיירים ויודעת; לברי המזל ביניהם תהא זו אך תחנת אומנה עד יימצא עבורם בית חם. לאלו שגורלם היטיב עימם פחות, תהא זו מנוחתם האחרונה.

לא פעם עלתה בה המחשבה להיכנס אל החנות.

מעולם לא העזה לעשות כן.

אומנם הפעם היא מודדת איחור בן ארבעה צעדים,

אך אינה יכולה שלא לעצור מול החלון ולברך את מכריה הדוממים.

והנה הבוקר, הפלא ופלא, במרכז החנות על בימת עץ גדולה ניצב לו דייר חדש וגדול במיוחד.

גוו זקוף, ראשו נינוח והוא מישיר מבט בטוח וגאה אל החלון.

מעולם לא ראיתי פסנתר בצבע כחול, היא מהרהרת.

פסנתר זקן, עטור קמטים, סדוק ומתקלף, קלידיו מאפירים – אין ספק כי ידע ימים יפים יותר – ובכל זאת נראה שהוא מרגיש בנוח לעמוד על הבימה וכלל וכלל אינו מתבייש בפגמיו.

כנפו, שכבר מזמן פשטה את מדיה התכולים, מזדקפת בשארית כוחותיה, מרהיבה בקילופיה, מתעקשת להיראות.  יתכן שאינו מודע למצבו?  היא תוהה.

האם איש לא סיפר לו באלו נסיבות הגיע לכאן?

היא מתבוננת בסקרנות בזקן הפצוע, הנשען גאה בשארית כוחותיו על רגליו הצולעות, ובאופן מוזר מוצאת אותו מושך בצורה יוצאת דופן, ולבה מתמלא עצב על שאיבד את אמון בעליו.

 

עלמה צעירה קצוצת שיער, לבושה מקטורן משובץ, חצאית פרחונית ומגפי גומי גבוהים עולה אל הבימה ומתיישבת על שרפרף רעוע, מתבוננת בזקן דקות ארוכות ואז מושיטה יד אל קליד מתפורר, מקישה עליו ושפתיה נראות מבעד לחלון כאילו אומרות "פה במול".

"צליליו של הזקן חלודים יותר ממראהו", היא נאנחת, ומבטה נודד אל ידה של הצעירה הכמעט קירחת המכוונת את הקליד הבא.

אולי משם תבוא הישועה. סי דיאז. כן, כמו שחשבה.

היא מתבוננת כיצד העלמה הצעירה שולחת יד אל פנים הפסנתר, מותחת מיתר נסתר ועקשן ובוחנת את הקליד האוחז בו. מעט צלול יותר. ידה של הצעירה נשלחת שוב - הפעם המתיחה חזקה יותר - דו צלול ונקי. כן. כך טוב יותר, היא מחייכת לעצמה.

יד מושטת שוב, הפעם נדמה ביתר ביטחון, והנה בזה אחר זה זוכים הקלידים, אחד ועוד אחד ועוד אחד במדים חדשים כראוי למעמדם בסולם.

מבעד לחלון נראה כי מכוונת הפסנתרים ממשיכה להאזין בקשב רב להלמות לבו של הזקן, מנסה לדייק את רחשי לבו, עד שתהא סמוכה ובטוחה שכל נימי צליליו נשמעים באופן המדויק ביותר.

כאשר מקבל המיתר האחרון את שפת אמו בחזרה, מכוונת הפסנתרים עוצרת רגע, עוצמת עיניה, מושיטה יד רכה, חובקת את הקלידים באצבעות ארוכות ובטוחות, ומרעידה בקול זך:

"אבינו מלכנו כתבנו בספר חיים טובים"

אלי שבשמיים, הרי זוהי תפילת יום הכיפורים האהובה עליי.

"אבינו מלכנו כתבנו בספר זכיות".

מה זכים הם הצלילים.

"אבינו מלכנו כתבנו בספר סליחה ומחילה".

 המשיכי לנגן...

"אבינו מלכנו תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך"

אל תחדלי מן הניגון!

"אבינו מלכנו עשה למענך, אם לא למעננו"...

 

דממה.

מכוונת הפסנתרים מכסה את הקלידים, קמה ומתרחקת.

שעת נעילה.

 

היא מצמידה את לחייה את הויטרינה הלחה, עוקבת אחר מכוונת הפסנתרים הנעלמת בעומק החנות. "אני צריכה ללכת עכשיו. נפגש מחר?" היא נושפת אדים אל הויטרינה ומנופפת בידה מתוך כיס המעיל.

כלו תפילות.

עוד שמונה עשר צעדים נותרו עד שער בית הספר שאין בו רחמים. בועתה פוסעת בין מרבדי מטריות על המדרכה הבוכייה, והיא אינה מביטה בפניו של איש.