מנהטן/ הסיפור על הסיפור על הסיפור על אבא של דרסו
"אביתר! אביתר! בוא מהר, אנחנו נאחר", שוב פעם אמא קוראת בלחש צעקני מהחדר ליד, אפילו שאין בבית אף אחד, כולם בעבודה או בלימודים או, חלילה, בטיולים, חוץ ממני. אני מתעטש.
"אביתר, עזוב את המחשב ובוא הנה עכשיו!"
שניה, אני רק עולה שלב.
"תסיים כבר!" אמא שוב לוחשת בצעקה או צועקת בלחישה או מה שזה לא יהיה.
עוד רגע, זה שלב מסובך.
"תמשיך אותו אחר כך."
מה פתאום, אם נגזר עליי להשתפע בבית כבר יומיים, אז לא רק שאני הולך לנצח ולעלות לשלב הבא, אני גם הולך לספר רק לדרסו וסומך עליו שהוא כבר ידאג להגזים את ההישג מול שאר הכיתה.
אוף, המחשב נתקע. מה קורה פה, זה לא הוגן. אם אני לא מנצח הפעם, בחיי, אני לעולמים לא נכנס למשחק הזה יותר. אפילו לא אחר כך.
רגע... רגע... אולי עכשיו...
לא! זה לא קורה. שוב המחשב לא מתחשב.
אוקי, מצטער, לא יכול לדבר. קורים פה דברים יותר מידי משבריים יחסית לשעה עשר ארבעים, ובאחת עשרה וחמישה כבר יש לי תור לרופאה, ואין סיכוי שאני פורש לפני שאני עולה לשלב הבא.
"א-ב-י-ת-ר!"
שמעתי!
שהרופאה תחכה. עם כל הכבוד, זה השלב הלפני אחרון והוא הכי קשה. במקום להתקטנננן ודוקא להפסיק אותי באמצע המשחק, שתמליץ לי דרך הטלפון לנוח ולשתות יותר מידי מרק.
"אתה מוכן?"
שם נעליים. נו, איפה אני מוצא עכשיו גרביים... טוב, איפה היינו, בינתיים? אה, כן, אביתר, נעים מאוד.
אביתר, נעים מאוד.
בן 8:45, ג1, בית ספר שדה, מושב אבירים, לא מפסיק להתעטש מאז אתמול באחת ושלושים.
משוגע על משחקי מחשב ועוד יותר על תכניות בישול בטלויזיה, ולאכול ולדבר על אוכל ולדבר על זה שאני אוהב לדבר על אוכל וגם על זה שיום אחד, ותרשמו את זה לפניכם, תהיה לי מסעדה משל עצמי.
בינתיים, משל עצמי יש לי נכון לעכשיו את אורה אחותי. או בשמה המלא - אורה המעצבנת. אפשר להגיד את השם של אחותי הגדולה ככה ואפשר גם אחרת. מי שמעצבן רק טיפטיפה פחות הם דרסו ונטעלי, החברים הכי טובים שלי, אבל זו לא חוכמה כי במקרה שלהם, אם יוצא שהם מעצבנים אותי מעבר לממוצע, לפחות בינתיים עד שנשלים הם חוזרים לבתים השכנים ואז יש לנו זמן לחשוב כל אחד בבית שלו עד הבוקר למחרת כשניפגש בכיתה, מי צריך לבקש ממי שיבקש ממנו סליחה.
כמעט כל השכנים שלנו נולדו בבתים השכנים חוץ מכמה שכנים חדשים ומאסתר ניסנצוויג. היא עלתה לארץ מצ'כיה לפני עשרה ימים. המשפחה שלי, לעומת זאת, עלתה לאבירים מרחובות כשהייתי בן שנה וקצת. דוד חיליק שיכנע את ההורים שלי שהעתיד נמצא בעיר הגדולה, למרות שאבירים זה מושב, כשאני חושב על זה עכשיו, אבל דוד חיליק, שהוא לא רק דוד, אלא גם שימש עד לא מזמן כגזבר המועצה, אמר בטון מאוד רציני שאבירים הולכת להפוך למנהטן תוך לכל היותר שני עשורים. לא הייתי במנהטן. אני מנחש שזה מושב מקסים.
"אביתר!!!"
בא!!!
טוב, מצטער, נדבר אחר כך. בינתיים, חיזרו כמה שבועות קדימה, כלומר אחורה, לסיפור הבא.
