מומלץ לא לבכות על חלב שנשפך


מילא, על קרטיב או על ברד ענבים.  לכן, לא פלא שלא נעים לי ועוד פחות טעים לי שאתמול בדרך חזרה מבית הספר בזבזתי דמעות על חלב שלא אני שפכתי, אפילו לא אני מזגתי, ולמרות זאת, הצטערתי מאוד, או כמו שדודה מלכה עושה אחרי כל דבר שנשפך או נזרק או נשבר או נגמר או סתם מיותר - לקחתי ללב. 

ובכן, לקחת ללב זה כואב. עקרונית, הייתי מעדיף לקחת לרגל. אז לקחתי את שתי הרגליים והלכתי מהצלצול עד הבית, הליכה בת שלוש דקות ועשרים וחמש שניות - לא פחות - ומה שיצא  מכל ההליכה זה שקצת טיפי בכיתי קנקן. טוב, לא קנקן. כוס גבוהה. לא כי רציתי. פשוט ככה יצא. 

"אבל מה קרה?" אבא שאל מהגב כשנכנסתי הביתה.

מה קרה, אתה שואל, מה קרה? אני אגיד לך מה קרה! ובדיוק כשהתחלתי לענות, אבא הסתכל על הילקוט שהנחתי על הריצפה במבט שותק שאומר שילקוטים ושאר חפצים לא מוצאים לבדם את מקומם בחזרה, ומכיוון שאני כבר יודע שהעיניים של אבא תמיד עוצרות וחושבות באמצע שאני מדבר, על זה שרצוי שהחפצים שלי ינוחו במקום אחר, לקחתי החלטה בהחלט אמיצה, לשמור על הניקיון והסדר, וסחבתי אישית את הילקוט בעצמי ע-----ד החדר, ורק בחזור הסברתי לאבא בריסים מתייבשים שזה הכל הכל אבל הכל הכל הכל - גם בגלל יורם.

"בגלל יהורם". אבא חזר אחריי. 

בגלל יורם, חזרתי אחריו.

"יהורם".

יורם, כן.

"ומי זה יהורם, אם מותר לשאול?" 

עכשיו, אני, למרות כל ההליכה, שכחתי ממה התעייפתי ואפילו בגלל מה התעצבתי, ופשוט מצאתי את עצמי מסביר בפעם האלפיים שבע מאות שבעים ותשע, שיורם זה הילד ההוא עם המשקפיים שיושב לידי בכיתת מחשבים, ואבא, במקום להיזכר ולהגיד אהה, התפלא מחדר הכביסה ממתי בכיתה ג' לומדים מחשבים. אז אני אמרתי שזה קלי קלות, הרי בגן חיפושית למדנו פעמיים בשבוע קורס תיכנות, וחוץ מזה יורם גם מתאמן איתי בחוג טניס בבריכה העירונית, ואמא שלו זו זו שאף פעם לא מספיקה לאסוף מחוגים ומתקשרת לבקש עזרה מאחרים בדיוק בדקה התשעים, ושואלת אם מישהו מההורים במקרה מסכים רק הפעם, הפעם ודי, להחזיר את יורם הביתה "כי יש פה תור לא נורמלי וכמו שזה נראה יש סיכוי שהוא יסיים את האימון הרבה לפניי". 

"אה... אז תגיד שזה יהורם. בודאי... טוב, אז, מה קרה הפעם עם יהורם?" אבא שאל, ומרוב שרציתי לענות, אמרתי שכלום, אז אבא אמר "טוב" והלך לחדר העבודה, ואני הלכתי אחריו וסיפרתי לו שיורם לא היה צריך מל..כתח..חלליה להגיד שהוא מכיר דרך קיצור הביתה מבית הספר דרך השביל שליד החורשה שלפני חוות הסוסים שמאחורי המזכירות של המושב.

"אה", אבא התלהב בדרך לחדר הכביסה, "יצאתם לשיעור מחשבים בחורשה?"

מחשבים בחורשה?

"אז מה יש לסוסים לחפש במזכירות?" ופתאום נזכר ששכח את ערימת הכביסה המלוכלכת על המדפסת בחדר העבודה בטעות. 

מה...לא, לא קשור. אני רק טוען שזה היה הרעיון שלו! לא שלי! צעקתי מהמסדרון.

"מה?" אבא שאל וחזר והניח עוד ערימת כביסה על הספה בסלון.

ה-ר-ע-י-ו-ן. זה היה רעיון שלו, של יורם, קראתי לאיזה חדר שלא יהיה עכשיו.

"על איזה רעיון אתה מדבר?" נשמעה  השאלה, נדמה לי, הפעם מכוון החדר של אורה.

על הרעיון, קראתי שוב.

"מה אמרת? אני לא שומע"...

טרקתי את הדלת אחריי ויצאתי לגינה. אחרי רגע אבא הצטרף, נישק את הדמעות האחרונות שהתעקשו לי על לחי שמאל ושתק בחיבוקית מדוברת, שזה בערך כמו "אני קצת מתנצל שהייתי עסוק מכדי להקשיב", רק בדרך אחרת. 

אני יודע שטעיתי שהקשבתי ליורם, אמרתי. אבל הוא התעקש שאפשר, וגם שהמנהלת לא עוקבת אחרי כל דבר, אז כן, בסוף השתכנעתי והסכמתי לו וככה גם כל השאר, ועכשיו המנהלת יסכה חיימוביץ מנדלבאום שישינסקי כועסת ומבקשת שתגיע לשיחת הבהרה מחר. אוף, הלוואי שהייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה אבל עכשיו כבר מאוחר.

"אני עדיין מתקשה להבין במה מדובר", אבא אמר והתיישב על הדשא, הסתכל לתוך העיניים שלי ושתק שתיקה שתיקתית והקשבתית לתפארת. 

"טוב, אז ככה", התחלתי מהתחלה: "שלשום לפני תחילת שיעור מחשבים קבענו כמה חברים להפגש מחר, זאת אומרת אתמול, למשחק כדורגל בחצר בית הספר בתחילת ההפסקה הגדולה. אתה מקשיב? 

"כל כולי אוזן". 

יורם שמע ושאל אותי בלחש אם נסכים לו שיצטרף גם, אבל דרסו גם שמע ומיד קפץ ואמר שיש כבר מספיק שחקנים ואי אפשר לשתף את כולם. אז יורם הלך ואז אחרי דקה חזר ואמר קצת יותר בקול רם שיש לו כדור אמיתי של מקצוענים ואם נסכים לו לשחק, הוא מוכן להביא אותו מחר, ואיך שהוא אמר שהוא מוכן להביא את הכדור, בבת אחת כולם צעקו "יששששש!!!"  והסכימו לו פתאום, בלי שום עניינים, ועוד לפני שהסכמתי גם אני להסכים, נועם כבר בחרה בו לקבוצה של הצהובים.

ואז הגיע אתמול ואז ההפסקה ואז ישי, דרסו, אבינועם, נועם, נעם ואני, ואחרי דקה ונצח נצחים הגיעו סוף סוף הכדור ויורם. כלומר, יורם והכדור. 

אתה עוקב?

"עד כאן הכל ברור."

אז זהו, שמעולם בעולם לעולם לא ראית כזה כדור. במקום כדור מקצועני כמו שיורם הבטיח שיביא, התגלגל אל המגרש - אני לא מתלוצצצץ - מן עיגול ספוג צהוב ישן מלא חורים ושאריות בוץ ואדמה, שלא מזכיר בשום אופן כדורגל מקצועני או אפילו סתם כדורגל אלא פשוט... איך אני אתאר את זה... גוש גבינה צהובה. "מה זה, איפה הכדור שהבטחת?" דרסו שאל, ויורם משך בכתפיים ואמר שהוא מתנצל, שההורים שלו בסוף לא הסכימו לו לקחת את הכדור ההוא לבית הספר כי כבר קרה פעמיים שהוא הביא כדור להפסקות ושני הכדורים שהביא הלכו לו לאיבוד. "נראה לך שנשחק בדבר הטיפשי הזה?!" אבינועם התרגז נורא. "זה אפילו לא כדור" אמר דרסו. "מה זה, הדבר הזה מתפורר לגמרי" התרגזה נועם. יורם הסתכל על הדשא וכנראה לא כל כך ידע מה לומר. "אתה מתכוון לתת לנו הסבר?! "איך בדיוק אנחנו אמורים לשחק עכשיו?!" נועם בעטה בגבינה הצהובה, זאת אומרת בכדור, והסתלקה  מהחצר. 

אבל אז יורם רץ אחריה וביקש ממנה שתשאר ואמר שיש לו רעיון אחר. 

"כן, מה הרעיון המופלא שלך הפעם?" נועם שאלה.

" אפשר ש... זאת אומרת, אני יכול... ההורים שלי בעבודה עכשיו אז אפשר... אני פשוט ארוץ מהר הביתה ואביא את הכדור החדש. אל תדאגו, זה פה קרוב, אני מבטיח שאחזור מהר עוד לפני שההפסקה תיגמר."

מה פתאום! נפלת על הראש? התערבתי בשיחה. ההורים שלך ממש לא מסכימים, ואתה צריך להקשיב למה שהם אומרים. וחוץ מזה, חוץ מזה, זה לא בסדר. הרי יש חוק שאוסר על התלמידים בשעות הלימודים לעזוב את שטח בית הספר. 

אבל נועם קפצה: " שטויות! אני דוקא בעד. רעיון מצויין", ואז בבת אחת גם האחרים אמרו שהם בעניין, ויורם המשיך להסתכל על הדשא ואז שאל בשקט בשקט אם מישהו מוכן לבוא איתו גם כן, כי הוא קצת קצת טיפונת לא מסתדר עם הכלב של השכן. 

"ברור שכן", אמרה נועם. "מה, איזה מצחיק אתה. אתה מפחד מכלבים?" וצחקה. יורם שתק שתיקה ארוכה. 

"טוב, לא משנה, בקצב הזה זה לא יגמר, בוא איתי, נצא, בלי שאף אחד יראה, דרך הפירצה בגדר." 

"גם אני בא אתכם", אבינועם אמר, ודרסו הציע שכולם ילכו ורק שאני אשאר בחצר ואשגיח שאף אחד לא ישים לב שהם עוברים את הגדר. 

"תעמוד כאן ותשמור שאף אחד לא ישים לב שיצאנו, וכשנחזור, תסמן לנו שהשטח פנוי ושאין אף אחד ליד הגדר. בינתיים, ורק אם ממש במקרה איזה מורה ישאל, תעשה את עצמך שאתה לא יודע מכלום בכלל בכלל בכלללללל."

"אתה יודע, אני באמת מנסה להבין עד עכשיו.. ", אבא התחיל לומר.

זהו, שאתה לא, עצרתי אותו. כי זה, איך אני אגיד את זה, זה... מורכב.

"מורכב", אמר אבא.

מורכב, חזרתי אחריו.

"בסדר, אז תסביר לי את המצב".

באמת אמרתי להם, גם בקול רם וגם בלב שזה אסור, שלא שווה להסתכן רק בשביל כדור. נכון? וגם אם מישהו מהמורים יגלה, אנחנו אבודים. ובאמת באמת חשבתי לעצמי, אוי לא, מה הם עושים! 

"אוי לא! מה הם עושים?!" נאורה, המחנכת, קראה פתאום מקצה המגרש.

אה...לא...אה...מיד עניתי בלי היסוס, אבל נאורה רצה מהר אל עבר הגדר וקראה להם לחזור עכשיו ומייד ומהר! אף אחד לא ענה, ונאורה רצה לשער בית הספר והזעיקה את בטי המאבטחת לעזרה.

"אתה רוצה לגלות לי לאן החברים שלך הלכו?", שאלה בטון לא כל כך עדין כשחזרה וכולה מתנשפת.

אה...אה...המורה נאורה, על מה את מדברת?

"על החברים שלך שפרצו את הגדר ורצו לחורשה. מה גורם לך אדון אהרוני, לחשוב שאני עיוורת?!"

לא, את לא מבינה, המורה. זה בכלל לא מה שאת חושבת. הם הלכו במיוחד... לחפש סביונים למשימה בשיעור טבע כי המורה סילבי ביקשה לצלם עלי כותרת. 

המשקפיים של נאורה התכופפו ונשמו עליי ממש מקרוב, ואני, שלא הייתי בטוח מה לעשות, הייתי צריך לחשוב ממש מהר על סיפור אחר אבל במקום זה... במקום זה... בחרתי... בחרתי...

"מה בחרת?"

לספר.

"לספר..."

את כל האמת.

שהכלב של יורם חלה ויורם נאלץ לרוץ איתו דחוף למרפאה, ושהחברים רק התנדבו לו לעזור כי אבא של יורם לא היה יכול, כי בדיוק נקעתה, ננקעה, ניקנתה לו הרגל כשנפל באמצע שבנה פלולה במרפסת אתמול.  

"פלולה במרפסת", אבא אמר.

פלולה במרפסת, חזרתי אחריו.

"ואז...?" אבא דיבר אל הדשא והחביא קצת את הראש בין שתי ידיו.

ואז... נאורה הסתכלה עליי מהכי קרוב שלה אי פעם ואמרה: "אהרוני, החברים שלך עשו מעשה חמור ויצאו בלי רשות משטח בית הספר ועל זה אי אפשר לעבור לסדר היום, אבל לעמוד פה מולי ולשקר כדי להגן על מעשה השטות שלהם זו טעות. לכן, עכשיו ומייד אתה מתבקש לעזוב את החצר ולהמתין לי ולמנהלת ליד חדר המזכירות!"

אבא נשם שתיקה ארוכה ואחריה עוד אחת ועוד אחת וככה המשיך לנשום ולשתוק, ואני קצת שאלתי אם זה זמן טוב לספר את ההמשך.

"יש המשך...?" אבא שאל את הדשא.

קצת המשך, חצי חזרתי אחריו.

אבא המשיך להשעין את הראש בין שתי הידיים ואני המשכתי לספר בינתיים.

זהו, ואז... אז אחרי כמה דקות שחיכיתי ליד המזכירות, בטי המאבטחת הגיעה ואז אחריה בטור ארוך גם יורם והחבורה, ואז כולם שתקו ולא אמרו אף מילה, ואז נכנסנו כולנו לחדר המנהלת, ואז היא ונאורה סגרו מאחוריהן את הדלת, ואז כמעט שעה הן רק חזרו וחזרו וחזרו על זה שעשינו מעשה חמור ואפילו מסוכן, ושזו לא התנהגות שהן מצפות מילדים בוגרים ושמחר בבוקר היא רוצה לדבר 

"עם ההורים", אמר אבא.

לא חזרתי אחריו.

"ולמה אתה בוכה עכשיו?"

עכשיו תורי היה להסתכל על הדשא. כי אני מבין שכל האירוע הזה לא היה צריך לקרות מתחללילה. וגם כי אני כועס קצת על יורם שהתחיל עם כל הרעיון.

"כן? אתה באמת מאמין שיהורם אשם במה שקרה? מה עם כל החברים שלא השאירו לו הרבה ברירה?"

אוף, לא הייתי צריך לשתף פעולה עם משהו אסור ולהמציא סיפור, ובגלל מה, בעצם? בשביל סתם כדור? 

"למה לדעתך הסכמת לשתף פעולה?"

רק רציתי להיות כמו כולם. להישאר בחבורה. 

"אפילו שידעת שזה עלול לסבך אותך בצרה צרורה?"

נראה לי שפשוט אלך מחר לנאורה ולמנהלת ואתנצל מולן בפרצוף. כן, אודה במעשה ואגיד סליחה בגב זקוף. 

אבא הפסיק לספור דשא, הרים את הראש וחייך חיוך נורא נורא קטן.

אני מצטער שהפרעתי לך מקודם, אם אתה רוצה, אני... אני מוכן... זאת אומרת, יש לי קצת זמן להכנס הביתה וביחד נמשיך ונסדר את הבלגן.

אבל אבא טפח לי על הכתף ורק חייך את החיוך הכי קטן שראיתי אי פעם ואז נשכב על הדשא, ואני חייכתי חיוך עוד יותר קטן ונשכבתי לידו ושנינו הסתכלנו על העננים, ואני לרגע חשבתי על יהורם, וקיוויתי בלב, שגם הוא שותק וקצת מחייך באותה שעה על הדשא בחברת אחד ההורים.





 



רשומות פופולריות