שלך, במחשבה תחילה, אביתר
אז, כבר כמה דקות שאני מנסה ומנסה וקצת לוחץ וזה פשוט לא יוצא.
איך אצליח לכתוב את מה שיש לי בראש ושזה גם יובן כמו שאני רוצה? שאכתוב שאני כועס? מאוד כועס? עצוב? על סף דמעות? בועות - בועות - בועות - תיכף - גולש - נו, מהר - לגשת - לכבות? חייבת להיות מילה, שתתאר את המחשבות בלב, בערך בצורה קצת יותר מדוייקת. כמו נגיד, לא יודע, עולה לי בראש... כדור. לא בטוח איך זה קשור.
כדור גדול. כדור קוצים. כדורגל חופים! לא, לא בטוח שזה מתאים...
טוב, נתחיל לכתוב סתם ככה מהלב כל מה שהוא חושב וזהו.
קדימה.
כן.
אז ככה.
ובכן. אהמ...
"לכבוד המורה נאורה.
נאורה, שלום.
מה עניינים, נאורה (עדיף שלא)
המורה נאורה לילה טוב,
אני רוצה, גם אם מעט באיחור, לשתף אותך במשהו חשוב. חשוב ורציני".
כן, רציני זה טוב. רציני נשמע רציני, ואם גם מוסיפים חשוב, זה אפילו נשמע, אהמ...חשוב.
ובכן:
"המורה נאורה, חשוב לי שתדעי. הבוקר, אולי לא שמת לב כי היית עסוקה, אבל די ממש מאוד נפגעתי ממה שקרה בשיעור חברה, כשמיהרת לעבור לנושא אחר מייד כשהגיע תורי לספר ובטעות ניסיתי לשתף במתכון שהמצאתי. את יודעת מה? אפילו כעסתי.
אין ספק, מדובר באחד הרגעים אהמ... הכתומים ביותר שחוויתי בחיי".
הו, יפה. כתומים. לא רע.
"וכשאני אומר כתומים, המורה נאורה, אני מתכוון לכתום של ממש. לא בערך כמו כתום של משמש. יותר כתום כמו של כדור אש. כמו... כמו שמש ממש לוהטת, שמתלבטת אם לשקוע או עדיין להתעקש, אפילו שכבר אחרי שש, רק כי לא הספיקה להבהיר עדיין את כל העניינים שמציקים, ובינתיים הערב והלילה, איך נגיד, נתקעים בפקק תנועה, ונאלצים לחכות עד שיגיע תורם, אבל, השמש מתעקשת, והעיניים נשארות פקוחות, וכבר מאוחר ועוד מעט מחר ושום דבר לא נפתר. אז כזה כתום. כמו ההכי למעלה במדחום. המפלצת שלא מבינה שכבר בוקר ונגמר החלום. לא כתמתם, לא מוכתם. כתום כמו מישהו שקרה לו סוף העולם והוא פשוט כועס על כולם, ולא סתם. בכלל לא. כי אני אף פעם לא כועס לחינם. לעולם.
רק כשלא צודקים לי. כי כשזה צודק, זה צודק. אני צודק? אבל כשזה לא... אוהו! אז הכעס שלי מתחיל להיערם ולהיערם ולהתכתם, כל כך להתכתם עד שכל מה שלא צודק הופך אותי לבלון כתום ענק שעומד עוד רגע להתפוצץ ולא מצחוק.
המורה נאורה, תרשי לי להגיד לך משהו; היום התכתמתי, בחיי, עד סוף הסולם שבחצר. ואם לא היה מגיע הצילצול, הייתי יכול להמשיך ולהתכתם מרוב כעס אפילו יותר. עד הקצה של הגג של הבניין ממול, איפה שנגמרים דודי השמש ותיכף, אם לא אכתוב את מה שמשתולל לי בלב, יתחיל מבול. אבל בחרתי לשתוק באותו רגע ורק להיעלב מזה שאת מבטלת את מה שאני אוהב. אבל את כנראה לא שמעת את הלב שלי כי לא הקשבת, או כי היית עסוקה ולא שמת לב להעלבות שלי שצעקה מרוב שתיקה.
ודרך אגב, אני לא יודע אם זה מאותה סיבה שבטקסים, למשל, או במסיבות כיתה, בדפים של יריב, דרסו ועירית יש פי מיליון יותר מילים להקריא מאשר בדף שלי. למה, אם מישהו קצת אחר, כמו שאומרים עלי מאחורי הגב (שלא תחשבי שאני לא יודע) זה אומר שהוא לא יכול להקריא? אני מקווה שבעוד כמה שנים, כשנהיה שנינו גדולים, או אחרי שתקראי את המכתב, תוכלי לקבל אותי כמו שאני. בינתיים, לפני יומיים בטקס יום ירושלים הרשית לי לקרוא הרבה הרבה הרבה פחות מילים רק כי אני קצת פה ושם מגמגם כשאני מתרגש, ומה יגידו ההורים. הגמגום שלי יודע לקרוא לא פחות יפה מהאחרים. וחוץ מזה, ירושלים היא גם עיר הבירה של המגמגמים. תסתכלי ברישומים. אז כן, זה לא הוגן. לא הוגן שבכל טקס יוליה ונטעלי עומדות בשורה הראשונה והתלמידים שקצת מתקשים עומדים אי שם בשורה האחרונה. אני לא רוצה להמשיך להתרגל לעמוד מאחורי יריב שעומד מאחורי נועם עם ו' שעומדת מאחורי נעם בלי ו' שבקושי מבחינים בו כי לפניו עומדת שרי, הקפטנית של נבחרת בית הספר בכדורסל, ועוד את אומרת לי לעמוד ליד המזגן המרעיש שליד הפח מיחזור הגדול שתרשי לי, אבל, משום מה תמיד יש בו הכל חוץ מדברים שאמורים להיות מתמחזרים. ממוחזרים. נו, איך שאומרים.
אבל כרגע זה לא חשוב. כרגע אני רוצה לשתף אותך: אני עצוב. לא כי אני מקנא אלא כי אני פשוט רוצה. גם. כמו כולם. אז נכון, אולי הרבה פעמים המחשבות שלי כאילו ממריאות באמצע דברים חשובים לשמיים ואין הרבה תחביבים שאני מצליח להתחבר אליהם חוץ מדבר או שניים, וכשאני מתרגש מידי אני עלול בקלות לבכות והמילים שלי פתאום מתעכבות או מתגמגמות, אבל בסוף הרי הן תמיד יוצאות, ואני שומע ורואה ומבין הכל וחשוב לי שתדעי ושכולם ידעו שאני יכול. אז, כן, תתפלאי אבל דוקא שלשום בטקס יום ירושלים כשהתפארת שירושלים על ראש שמחתך, אני הייתי עצוב.
לידיעתך. אני חושב שזה חשוב.
זהו, לפחות אני שמח שהצלחתי להיות כן וישיר. שיהיה לך לפנות בוקר צהוב בהיר.
בכבוד רב,
בתודה,
במחשבה תחילה.
אביתר."
