...נכון, הילדים, אבל זה לא אותו דבר. הם לא מבינים את הסיפור שלנו...הם מבינים מה זה עוני? מה זה רעב? מה זה להיות ילד בזמן מלחמת עולם? הם לא יכולים אפילו לדמיין בדמיון הכי פרוע את מה שאנחנו ראינו בתור ילדים. אמא שלו, עם זה שיש לי לא מעט בלב עליה על זה שהיא לא עזרה לנו אף פעם, אפילו שהיה לה ממה, אני לא באמת יכולה לשפוט אותה. היא עברה דברים...אח שלה, הוא  היה נשוי, היה לו אשה ושני תינוקות ויום אחד חיילים תפסו אותם, לקחו אותם הצידה, הפרידו אותו ממנה ומהילדים ומול העיניים שלו...והיא קפצה אחריהם...ועד היום אמא של גיורא לא מוכנה לסלוח. לאף אחד אין זכות לשפוט. היא הפכה להיות גוש אבן באופי שלה. וכמה שזה מרגיז מה שהיא התנהגה איתי ועם גיורא, אני עדיין יכולה באיזה מקום גם להבין אותה.

את יודעת, אני נולדתי בגטו. ממש ממש בגטו. בטשערנאוויץ. זה היה שייך לבוקובינה. יילדה אותי השכנה בבית וההורים שלי לא דווחו לא לרשויות ולא לאף אחד שנולדתי כדי שלא יהיה לי תיעוד, כדי שלא תהיה לי תעודת זהות. ואני, ככה אמא שלי היתה מספרת, הייתי יונקת מהשד שלה עד גיל שלוש כי לא היה אוכל. אני הייתי צורחת מרעב, אז היא היתה שותה מים ומניקה ויום אחד אני הייתי חולה בחזרת, זה היה בסביבות גיל שלוש, והם ההורים הזעיקו רופא יהודי שהסתתר באותו בניין שאנחנו הסתתרנו והוא בא, השקה אותי במשהו חריף טיפה, ממש טיפה, לא יודעת מה זה היה ומרח גם קצת על הצוואר שלי, לקח עניבה, קשר אותי לשולחן אוכל בשכיבה, עשה חתך קטן-קטן בצוואר שלי והוציא את המוגלה. ובסוף הוא אמר להורים שלי: "או שהיא תחיה או שהיא תמות". נתן לי נשיקה על המצח, התיר את הקשר והלך. ואני הייתי בסדר. הבראתי.

עכשיו, סבא שלי, שהיה חזן, איש מאוד-מאוד משכיל, הוא למד בוינה חזנות. הוא היה מדבר בעיקר יידיש וגרמנית. ומכיוון שהוא ידע מתי חיילים באים לבתים לקחת יהודים ולהרוג אותם, הוא היה מתחכם וכותב בכוונה פתקים, כמו ברכה, ברומנית עילגת, בכוונה ברומנית עילגת כדי שהגרמנים לא יחשדו, והיה עם שליח שולח לנו. בפתקים היה כותב תמיד fache bine totu bine,  שזה יהיה טוב הכל טוב. זה היה כמו סיסמה שמאותתת לנו, להורים שלי, שהחיילים בדרך קרובים לרחוב שלנו או לבית שלנו ושאנחנו צריכים לעזוב מהר את הבניין ולחפש דירת מסתור אחרת. וככה כל פעם הוא היה מעביר לנו פתקים כאלה דרך שליח ואנחנו היינו מבינים ובורחים. כלומר ההורים שלי. אני הייתי ילדה קטנה בת שלוש. לא זוכרת את הדברים האלה כל כך, רק פה ושם אפיזודות, חלקיקי תמונות. הם סיפרו לי את זה אחר כך, כשכבר גדלתי.

אחר כך, יותר מאוחר, אני חושבת שזה היה אחרי שנתיים, ברחנו משם לסירט וזה גם היה מסע לא פשוט. ברחנו ברכבת בהמות. פה אני כבר כן זוכרת ששכבתי בתוך קש, וגם עד שהגענו לסירט, אני זוכרת שהיו כל מיני עצירות והיינו צריכים לרדת מהרכבת ולהתחבא ואז עוד פעם לעלות לרכבת ולהתחבא, ושם כשהגענו לסירט זה כבר היה נראה כמו איזה עיר רפאים. מצאנו שמה מקום לחיות, אבל סבלנו מאוד מההתנכלויות של הגויים. וככה חיינו, איכשהו כמה שנים וזהו. עד שהיתה הזדמנות לברוח, להבריח אותנו לקונסטנסה ומשם באניה לארץ. זה הכל-הכל נסים על גבי נסים על גבי נסים. אני, דברים מהסוג הזה, לא משנה כמה אני אספר את זה לילדים שלי, ואני משתדלת לא לספר כדי לא להכביד עליהם עוד יותר, הם לא יבינו.  יש הבדל בין לשמוע את זה לבין לחוות את זה. זה לא חוויה שאפשר בכלל להעביר במילים. זה אני וגיורא מבינים אחד את השני. ילדים שלי, מה יבינו? באיזה מציאות הם חיים ובאיזה מציאות אנחנו חיינו לעומתם? בסוף המלחמה, ראו את אבא שלי במקרה שני חיילים, קלטו שהוא יהודי, ושברו לו את העצמות. עם לום הם הרביצו לו חזק באצבעות של הרגליים, עד שהאצבעות נפלו והוא איבד הכרה. ואז הם הסתובבו והלכו, כי הם היו בטוחים שהוא מת. קראתי לעזרה, באו יהודים טובים והצילו אותו, אבל הוא נשאר בלי אצבעות. ואני כל החיים זוכרת אותי מנסה לא להסתכל על הכפות רגליים שלו, איך שהאצבעות חסרות...אני מצטערת, את לא צריכה לשמוע סיפורים כאלה. סליחה אם גרמתי לך צער או אם הבהלתי אותך. 

איך אני אסתדר? לא נתפס לי. לא נתפס לי...די, אין לי כח יותר לרחם על עצמי. נמאס כבר.

שיגעתי אותך? יאללה, אני אזוז. מלא עבודה יש לי. וואי, נזכרתי שנגמר הסלרי. וואי וואי זה מה שנותן את הטעם של האוסובוקו. טוב נו, נעבור במכולת. זיי געזונט.


* יהודית, מפגש שלושה עשר

"אבל למה בלי צלחת?!"/ חגית אהרוני

תגובות

רשומות פופולריות