מתוך שהחיינו- פרק חמשה עשר

פתאום, במקום מינוס אחת לחניון, הוא לוחץ על "קרקע" ואני שואלת למה והוא אומר שהוא רוצה כמה דקות באויר הפתוח לפני שנוסעים. המעלית עוצרת בלובי. הוא מחזיק את הדלת ואומר לי "בואי, תחזיקי את ההליכון ביד, אני לא צריך אותו." ברמקול כורזים "קוד כחול במיון, קוד כחול במיון" ואני מייד אוטמת את האוזניים לא לשמוע ונצמדת אליו חזק, עד שהוא, מסכן, כמעט מאבד שיווי משקל והוא שואל אותי מה קרה ואני אומרת שכלום, לא משנה ומתיישרת. הוא ממשיך ללכת, צעדים קטנים, זהירים, המבט שלו עוקב אחרי הצעדים שלי והמבט שלי עוקב אחרי הצעדים שלו ואנחנו הולכים בזרועות שלובות לכוון היציאה. אני שואלת אותו אם הוא רוצה לעצור רגע לנוח אבל הוא מסמן לא עם הראש, ועם האצבע הוא מצביע על הדלת, כאילו מבקש - תמשיכי, תמשיכי. אנחנו ממשיכים. הדלת של אולם המיון נפתחת, אנחנו יוצאים החוצה והוא, כמו מישהו שרואה אור יום לראשונה, פתאום עוצר, מסתכל למעלה לשמיים ובלחש ככה ממלמל  "שהחיינו וקיימנו..." 

אני רואה אותו מתרגש. הוא עושה כמה צעדים ואני הולכת לידו, תופסת לו בחולצה מאחור כמו שהפיזיותרפיסט לימד אותנו, עד שאנחנו מגיעים לספסל. "הרבה זמן לא הרגשת שמש", אני אומרת לו, והוא מחייך. אני מסדרת לו את השיער ומעלה לו את הצוארון של החולצה שייראה חגיגי...

הוא שותק ומסתכל על השמש. אני אומרת לו "מותק, לא לכוון השמש ישירות, זה מזיק לעיניים", והוא מוריד את הראש ואחרי שניה מעלה. "זה לא בריא לעיניים, גיוראל'ה, חלילה יכול לקרות לך עוורון." הוא מוריד את הראש ומסתכל על השעון ושואל אותי אם כבר אכלתי משהו היום. אני אומרת לו שכן, שלא ידאג, ואז הוא לוקח ככה את היד שלי ומניח אותה על הברך שלו ואומר ביידיש: "בוירך השם, בוירך השם." כאילו, ברוך השם.

ואנחנו ככה יושבים מחובקים ואני אומרת לו שהכנתי הפתעה לכבוד השחרור מבית החולים והוא מסתכל עליי מופתע ואני מוציאה מהשקית קופסא עם עוגת פרג והוא מחייך ואומר שהוא כל התקופה של האשפוז חלם על העוגת פרג שלי. איפה העוגת פרג  של יהודית, איפה? כמה בא לי מהעוגת פרג של יהודית.  נו, אז אתה רואה? אני צוחקת, אני קוראת מחשבות. ואז עם הסכין חד פעמי אני חותכת לו חתיכה דקה, והוא נותן לי נשיקה, ואני מוזגת לנו תה מהתרמוס והוא בינתיים כבר סיים את הביס ואני אומרת לו: נשמה, לא בריא ביס גדול, זה יכול לעשות לך חנק בקנה. והוא מסתכל ככה במבט של עגל בתבנית, אז אני פורסת לו עוד פרוסה, והוא מסתכל לי בעיניים ואומר "טעם גן עדן, יהודית. טעם גן עדן" ולוקח עוד חתיכה ענקית. 

זהירות, אתה תחנק, אני אומרת לו, והוא לא שומע בגלל הלעיסות, ואני מהר מוזגת לו מים בכוס שלא יקדים לו שמה, והוא לוקח עוד מהעוגה  ואומר לי "התגעגעתי אלייך" ואני אומרת לו שגם אני התגעגעתי והוא אומר לי "תודה שדאגת לי והיית איתי כל הזמן הזה. אשת חייל, את, יהודית, אשת חייל." ואני עונה לו שזה הכל מאהבה ושאני האמנתי שהוא ייצא מזה. וככה אנחנו יושבים על הספסל ושותים תה מהתרמוס עם עוגת פרג באויר הצח של החניון, ואני מתעלמת מזה שהוא בוצע עם היד במקום סכין עוד חתיכה ועוד חתיכה והעוגה לא ישרה ולא עם סכין ולא שטף ידיים אחרי שיצא מהמחלקה ועכשיו כל העוגה חיידקים ומי לעזאזל יאכל את זה ואני אדבק בוירוס של בית חולים ויאשפזו אותי והוא, אם אני לא בבית, אפילו כוס מים לא יודע למזוג לעצמו מהמכונה , לא שווה כלום גם כן, הכי טוב הדגמים הישנים של פעם, אבל אני לגמרי מתעלמת, והוא אוכל בתאווה וכל כך העיניים שלו נוצצות  מאושר וטוב לו. טוב לו. טוב לי. לנו. ואני מוזגת לו עוד תה בינתיים שהוא אוסף פירורים מהתבנית עם הידיים המחויידקות שלו, והוא אומר שאסור לו בגלל הסוכר הגבוה ושאני אפסיק כבר להכין עוגות, שזה טעים מידי, ואני מחייכת ואומרת שהוא לא חייב לאכול. והוא עונה "אבל זה טעים, פרח שלי" ואני כל כך מתרגשת שהוא קורא לי פרח! מתי אי פעם הוא קרא לי פרח, פרח!! ואני מנשקת לו את היד ורק אחרי נזכרת שהיא ג'יפה ואומרת לו שאני מתנצלת אבל אם אפשר רק בחזור לעבור דרך המכולת לקנות  סירופ וקורנפלור כי הילדים באים לחגוג את השחרור שלו והבטחתי לכולם להכין מלבי. והוא אומר שהוא רק השתחרר ואין לו כח לעבור בקניות עכשיו ואני אומרת לו שזה לא קניות, רק סירופ וקורנפלור מהמכולת, והוא שואל אם אפשר לדחות למחר ואני אומרת שלא ואז הוא שואל אם אפשר לדחות לפחות לערב ואני אומרת שלא, ואז הוא שואל אם אפשר לוותר על המלבי ואני אומרת שלא. ואז הוא אומר שבאמת אין לו כח, ואני אומרת לו שהוא לא צריך כח, שרק אני יורדת מהאוטו והוא יכול לחכות, זה רק שתי דקות, והוא אומר שזה אף פעם לא שתי דקות כי תמיד אני נזכרת בעוד משהו ואני נשבעת שאני לא אצטרך עוד משהו כי כבר עשיתי קניה גדולה השבוע , והוא עושה לי פרצוף ואני מבטיחה לו שזה באמת באמת שתי דקות ושיספור על השעון ויראה אם אני משקרת והוא אומר שאין לו כח ואני אומרת לו שאין לי שום קינוח לילדים וכבר הבטחתי והם מחכים, והוא אומר שהם בכלל לא צריכים לאכול את השטויות האלה, שמפה מתחילות כל המחלות ותראי מה קרה לי מכל המתוקים ואני אומרת לו שזה לא בגלל המתוקים, זה בגלל שהוא לא זז מהכורסא לעשות שום פעילות ספורטיבית ושזה חוצפה שהוא מאשים אותי שבגללי הוא נהיה חולה! והוא אומר שקוראים לזה "אשם תורם" כי סוכר עושה מחלות ואני עונה לו שלא יתערב לי במטבח והוא אומר שאני לא צריכה להתרגז רק בגלל שהוא העיר לי ואני אומרת לו שיאכל אצל אמא שלו הסיעודית כי אני לא מתכוונת לבשל לו יותר כלום בחיים! ואז הוא מסתובב עם הפנים מול השמש ואני צועקת עליו שזה לא טוב לו שמש ישירה והוא אומר שהוא צריך שמש ואני צועקת עליו שלפחות ישים כובע והוא צועק עליי שאין לו כובע, ושאני אפסיק לחנך אותו. ואני אומרת לו שזה לא בריא אבל הוא קם בעצבים ואומר שאני מרוב שאני מחליטה הכל, אני לא משאירה תפקיד גם לאלוהים. ואני נעלבת ואנחנו שותקים ואז הוא מחבק אותי עם חצי ציפורן ואני מסדרת לו את הצוארון של החולצה. והוא כל כך יפה בשמש.

ואז השעון של הגרילר מצלצל ואני מסתכלת על החדר וקולטת שהוא לא בבית יותר. הוא לא בבית יותר...

אני כבר לא שואלת...

אפרופו, במעבר חד, שאלה לי, אבל תעני בכנות: איך את מעדיפה,למעלה או למטה? ברמת העקרון. בהנחה שאי אפשר לשכב מהצד, איך היית מעדיפה, מתחת או מעל? כי אני דוגרי הייתי הכי רוצה מהצד אבל נגמרו הקרקעות. ובקיר בחיים לא. ולא אכפת לי אחד על השני אבל בתנאי שאני למעלה. אל תשאלי אותי, קלסטרופובי לי למטה. מעדיפה כמה שיותר קרוב ליציאה. טפו טפו טפו, עד מאה ועשרים והכל, אבל כברירת מחדל, אם צריך לבחור, היית הולכת על הלמעלה, נכון? 

יאללה, זיי געזונט. אני אעדכן אותך כבר לגבי שבוע הבא. יש לי מצבה על הראש.