כל יכלתי פעם
כל יכלתי פעם.
פעם, כשהייתי קטן ממש
היה פרק זמן שיכלתי
מקודקודי ועד בהונותיי.
יכלתי גם כשלא.
חי נפשי - בראשי,
יכלתי עד בלי די,
וגם כאשר רעדה איזו
מרצפת תחת רגליי -
יכלתי איתן ויציב לעמוד
לפחות בעזרת רגל אחת- על רצונותיי.
בנעוריי כבר ידעתי לאמוד יכולותיי ביתר דיוק.
עם זאת, הייתי נושא באמונה שלמה עיניי לעתיד
ויודע שאני יכול,
ואז מתבונן בחיוך
איך מכיס המקטורן של אמא
תמיד מבצבצות מקומטות
פיסות עולם קטנות מנומשות בחינניות
בפסיקים ובנקודות.
פעם אחת ניגשתי אל המקטורן
בשעה שלא היתה בבית,
הצצתי רק בין הקיפולים, לא יותר,
וגיליתי, שפעם אמא יכלה גם כן.
פעם, כשהיתה קטנה ממש
היה פרק זמן שיכלה
מקדקודה ועד בהונותיה.
יכלה גם כשלא.
וגם כאשר רעדה האדמה לרגליה
נשארה יציבה עד קצות בהונותיה.
רק מול איתני האדם, כך כתוב, היתה מתקשה לעמוד,
או אז היתה מוצאת איזה עט מזדמן
ומנמשת לעצמה פתקאות.
