מילה על חמלה

 איני חומלת יותר על מילים תועות.
 איני חומלת.

 פגשתי בחיי די והותר נשמות טורפות
שלא חלמו לחמול
על נפשותיהם של אחרים,
אפילו לא של ילדים קטנים,
ונגסו באכזריות שלא תתואר
בשרידי האתמול של אלו,
כמו גם בקצוות המחר,
והותירו מאחור עיי חורבות
ונשימות שטוחות בבקרים של בלהות.
על כך אינני חומלת.

 התאוריה המקובלת
 כי יש להפריד בין האדם לבין מעשיו
ולפשפש בכיסי החינוך הריקים מתוכן של הוריו,
ואז להסיק מכך
ולהבין
ולהכיל
 ולתמלל
ואף להעצים
ולפרש
ולשקף
ולהקשיב למצוקה הסמויה שבין המילים,
הינה בפשטות חלם!
כאשר מאן דהוא דורס את החוק
 רק כי הוא יכול,
ואז גם חומק בזול,
אינני מסוגלת למחול.

גם הנטייה הקולקטיבית לססמאות
כי מחר יגלידו הפצעים
מיותרת לא פחות מהמעשים.
לא ולא. אינני חומלת,
כי כאשר אותו ביריון יעלה יום אחד לגדולות,
יאלץ ילדי שלי, מידי יום,
 לחפש אי קטן של יציבות
בתוך ים הצלקות.

ועל כך אני יום יום נלחמת.