השגעון דופק בדלת
השגעון דופק בדלת
של השכנים אחת לשבועיים.
תמיד בערב, כשרק הכוכבים
מעזים לצאת החוצה בחושך,
וכל הקולות הקטנטנים
מתכנסים בבתיהם ברעש גדול
ומתווכחים; מי יתקלח שני ומי יצחצח אחרון.
רגע לפני שיתייצבו הכבשים בשורה
לקראת אשמורת ראשונה,
דווקא אז מקיצים משנתם
השדים של השכן מקצה השדרה,
ומבריקים ומרעימים ומעירים את השכונה.
וטור הכבשים הולך ומתארך
ואף עין לא נעצמת,
וכל דיירי השכונה מוודאים שוב ושוב
שנעלו היטב את הדלת.
יש לו לשגעון מהבית האחרון ברחוב,
באופן מוזר, פנים רגילות עגולות ושיער זהוב,
וזוג עיניים בצבע דבש
ואם במקרה הוא לרגע מחייך,
עצמות לחייו מגיעות עד השמיים
ופיו מתעקל וחושף גומותיים. וסוד.
שכל השכנים רוצים לדעת, אבל חוששים
שהגילוי יוציאם מהדעת.
לא שהשד כל כך נורא.
למעשה, הוא ממש לא מפחיד
ובאמת, לו היה גר קרוב ולא בהמשך הרחוב,
הייתי יכול לראות בו ידיד.
מידי פעם מזדמן לשכנים
להתקל בו בבית הקפה השכונתי,
ללא ספק, המקום הכי מתוק בעיר
ובארץ ובעולם. בלי להגזים.
שם לא רק העוגות משגעות את החושים,
אפילו הכסאות והשולחנות מתוקים.
וכדי שלא יחסר מתוק,
המלצרים מקפידים להשאיר פירורים בצלחות ואפילו דואגים לא לאסוף שאריות מהמרצפות.
מידי ערב, עשרות כפיות סוכר
מסתחררות להן בכוסות מהודרות,
ואז השיחות הקטנות הופכות ענקיות,
אולי כי כשמדברים
בגב זקוף ורגליים משוכלות,
מילים קטנות נשמעות גדולות וחשובות,
למרות שהן בסך הכל מילים קטנות.
כשהשד החביב מסוף הרחוב מחפש כסא לשבת,
כל כפיות הסוכר מפסיקות להסתחרר
ומפנות לו את הדרך.
והשד הטוב יושב במרכז בית הקפה
המסוכר בעולם ושותה לבדו כאחד האדם.
בחיי, אם לא היו מפרידים בינינו חמישה בתים,
בהחלט הייתי יכול לראות עצמי
יושב שני שולחנות ליד ומבלה עמו בנעימים.
זה לא כל כך נעים לראות שד עצוב.
אבל לא תמיד אנשים רואים,
לכן קל לפעמים לפספס
ולדרוך עליו מבלי משים.
השמועה מספרת שפעם איזו גברת נאה
דרכה על העצב של השכן
וצבעה אותו באפור כהה.
אחרי שנה העצב כבר הפך שקוף,
עד שלבסוף קפא. כמו בטון יצוק.
אני לא מומחה,
אבל אני מוכן להתערב
שהעצב של השכן אפור יותר בלילות,
הרי אפילו ממקומי בקצה בית הקפה
ברור לעין שאין די סוכר בעולם כולו
להמתיק לו את החלומות.
של השכנים אחת לשבועיים.
תמיד בערב, כשרק הכוכבים
מעזים לצאת החוצה בחושך,
וכל הקולות הקטנטנים
מתכנסים בבתיהם ברעש גדול
ומתווכחים; מי יתקלח שני ומי יצחצח אחרון.
רגע לפני שיתייצבו הכבשים בשורה
לקראת אשמורת ראשונה,
דווקא אז מקיצים משנתם
השדים של השכן מקצה השדרה,
ומבריקים ומרעימים ומעירים את השכונה.
וטור הכבשים הולך ומתארך
ואף עין לא נעצמת,
וכל דיירי השכונה מוודאים שוב ושוב
שנעלו היטב את הדלת.
יש לו לשגעון מהבית האחרון ברחוב,
באופן מוזר, פנים רגילות עגולות ושיער זהוב,
וזוג עיניים בצבע דבש
ואם במקרה הוא לרגע מחייך,
עצמות לחייו מגיעות עד השמיים
ופיו מתעקל וחושף גומותיים. וסוד.
שכל השכנים רוצים לדעת, אבל חוששים
שהגילוי יוציאם מהדעת.
לא שהשד כל כך נורא.
למעשה, הוא ממש לא מפחיד
ובאמת, לו היה גר קרוב ולא בהמשך הרחוב,
הייתי יכול לראות בו ידיד.
מידי פעם מזדמן לשכנים
להתקל בו בבית הקפה השכונתי,
ללא ספק, המקום הכי מתוק בעיר
ובארץ ובעולם. בלי להגזים.
שם לא רק העוגות משגעות את החושים,
אפילו הכסאות והשולחנות מתוקים.
וכדי שלא יחסר מתוק,
המלצרים מקפידים להשאיר פירורים בצלחות ואפילו דואגים לא לאסוף שאריות מהמרצפות.
מידי ערב, עשרות כפיות סוכר
מסתחררות להן בכוסות מהודרות,
ואז השיחות הקטנות הופכות ענקיות,
אולי כי כשמדברים
בגב זקוף ורגליים משוכלות,
מילים קטנות נשמעות גדולות וחשובות,
למרות שהן בסך הכל מילים קטנות.
כשהשד החביב מסוף הרחוב מחפש כסא לשבת,
כל כפיות הסוכר מפסיקות להסתחרר
ומפנות לו את הדרך.
והשד הטוב יושב במרכז בית הקפה
המסוכר בעולם ושותה לבדו כאחד האדם.
בחיי, אם לא היו מפרידים בינינו חמישה בתים,
בהחלט הייתי יכול לראות עצמי
יושב שני שולחנות ליד ומבלה עמו בנעימים.
זה לא כל כך נעים לראות שד עצוב.
אבל לא תמיד אנשים רואים,
לכן קל לפעמים לפספס
ולדרוך עליו מבלי משים.
השמועה מספרת שפעם איזו גברת נאה
דרכה על העצב של השכן
וצבעה אותו באפור כהה.
אחרי שנה העצב כבר הפך שקוף,
עד שלבסוף קפא. כמו בטון יצוק.
אני לא מומחה,
אבל אני מוכן להתערב
שהעצב של השכן אפור יותר בלילות,
הרי אפילו ממקומי בקצה בית הקפה
ברור לעין שאין די סוכר בעולם כולו
להמתיק לו את החלומות.
