קשת
קשת
היא המשיכה לדבר ולברבר
ולקשקש על איזו קשת
ואני עצמתי עיניים בינתיים
וקיוויתי שאתה פנוי
לשאת עבור שנינו את השמים.
יכלתי לשמוע את הנשימות שלך
מטפסות הרים,
אבל עד שהיא סיימה לדבר, ההרים
קרסו והעיניים של שנינו
נמסו והפיות יבשו
והראשים מאנו והאזניים חדלו
מלשמוע.
יחד עם השמיים
נפלו גם כל הכוכבים והחלומות
ונותרנו שנינו
בצד הלא נכון של השום מקום,
עם ילדה וילד
מעלנו קשת אימתנית בענן של בלהות.
יתומים משמיים, התנסנו בצעדים
ראשונים.
הסתובבנו סביב עצמינו בעיקר.
מנסים להחליט לאן...
ללכת!
העיקר ללכת.
צעדים שישתיקו את השקט בינינו.
אחר כך התחלנו לרוץ.
רצנו בין מומחים.
אף לא אחד מהם
ניסה לצבוע את הקשת
בגוונים יותר שמחים.
מצאנו את עצמנו יושבים מידי ערב
על הספסל בגינה ומסתכלים על
שניהם משחקים בתמימות ילדית
נטולת דאגה ואתה היית מרים את
הראש לרגעים לשמיים
ונדמה היה לי שאתה
מחפש מעבר
לצמרות העצים מעט אלוהים.
אולי שאלת את עצמך אם הוא
בכל זאת יסכים?
כי בסוף אלוהים הסכים.
אבל בתנאים שלו.
הקשת נותרה תלויה על צוארנו
רק אנחנו למדנו להיות יותר מכילים.
כך חלפנו חורפים.
עול
הפרנסה השכיח את הימים
ועול תכניות הריאליטי
השקיט את הלילות.
אפרוריות היום-יום, למדנו,
היא נס הבריאה.
מידי פעם, ברגעים של קרבה נדירה
השתעשענו ככה בינינו במחשבה
שאולי יום אחד נגלה שזו טעות
ופשוט נצחק על זה...
אבל מייד התעשתנו
כי הבנו שכל מה שנותר לנו זה רק
לבכות בתורות מול השקיעה
ובסופו של הנצח
אולי גם להצליח לשתף את הקרובים
בסיפור על הילד בקצה הקשת
שישאל בתמימות: מדוע סביבי כולם
עצובים?
פעם אהבתי להתבונן בקשת.
היא סימלה בעיני קימורים מרהיבים
של גאווה.
לא
הבחנתי בפרטים הקטנים
כמו
הסוף שלה ששוקע בשום מקום.
ועכשיו אותה קשת נראתה כמו
מגלשה אל הגיהנום.
כמעט
עשור חלף ובחדריהם של המאבחנים במרומים
כבר
מתבשרים הורים אחרים.
ואנחנו בסדר. פרשנו מסרגל האבל.
עברנו
לגור בתוך ספירלה
שבימים טובים דוקא נשקף ממרומיה
נוף לא רע בכלל.
באמת!
ובכל
זאת אני זוכרת:
הקשת הפרטית שלנו
לא צריכה מבול כדי להתקיים
והמבול לא צריך שמיים.
הם ילוו אותנו בכל ימות השנה,
בקיץ הלוהט ובאביב הפורח.
הם לא תלויים
בתפילות החקלאים והחזאים.
ואנחנו נצטרך שנינו
כן, שנינו!
להחזיק יחד חזק - חזק שאריות שמים.
