ההוא שלפניי

לעיתים קורה שיוקר התקווה מאלץ אותי להסתפק בהווה בר השגה.
דא עקא, פשרה זו, שאינה מתפשרת עם המחשבה, מותירה גם את ההווה חסר מנוחה.
כי נניח, לדוגמא, סתם זורקת, חניה.
ונאמר, רק למען הדרמה, חניה בתל אביב.
ונאמר, על אף שאין כבר מה, חניה באיזור בית המשפט.
מרשי, רנו פלואנס 2009, יד נוספת, ללא תאונות בכלל אחרי 2018, מבקש להתמקם למספר דקות, באיזה פקקטע משבצת.
ההנחה שאינה ניתנת לסתירה היא, שבשעה 07:30 בבוקר, שעה, שלכל הדעות, כבודם, ועובדיהם  טרם אמורים להשכים, פשיטא שתהיה חניה, לא?
מילא, נגזר עליי ללפף סביב עד יימצא רכב יוצא, אבל, כאשר זה עתה הצטרף למעגל הליפוף רכב נוסף, ובמזל של מתחילים, ברגע שהוא נכנס בדיוק אחר יוצא והחתיכת בן של עובדת ציבור נכנס במקומו, אני שואלת את עצמי, היכן הצדק? האם יש איזושהי סיבה לקוות שאי פעם יהיה צדק?
 כי אם יש סדר הכרח שיהא צדק, ואם הכל מקרי, אזי אין פלא שאף פעם אין לי דלק. 
ואולי אלו החיים ויש להשלים עם הגורל ואין מה לעשות. החניה היא רק דוגמא אחת מיני רבות.
אינני חושבת שהדשא של השכן ירוק יותר, במיוחד שאני גרה בבניין. 
אינני חושבת שהבניין של השכן גבוה יותר, היות שהוא גר בוילה. 
אינני חושבת שרכבו של השכן שווה יותר. עובדה , את שלי גנבו. 
ומכיוון שעיני אינה צרה אני תוהה, אולי עליי להסתפק במה שיש לי בחיי ולהודות מידי פעם שהמציאות דוקא לא רעה בכלל.
או! הרגע עודכנתי שמאשרים לי את הגריטה של היונדאי. דיינו.
יתכן שבכל זאת לא אבדה תקוותנו!