ניקוי רעלים

למה? גם אני לא בטוחה. 
חום יולי-דצמבר, ילדים בחופשה, בעל בעבודה ומשקל מיזוגן מתחת לכיור. 
או שאולי עסקינן דוקא במשקלית ממין נקבה ואז ברור הקושי שלה לפרגן לאחרות.

כך או כך, 08:00 בצהרים, וסחטן המיצים סוחט- כך לפחות זה נראה- את שאריות
 שמחת החיים שלי לגוון ירוק צפרדע על בסיס חסה ומשהו פשתן.
 למרות מראה המירעה אני משתדלת ללגום מן הכוס באופטימיות אלגנטית כשלפתע, הו, מה זה? רטט עובר בגופי. מעולם לא הרגשתי כך. והנה, הוא הולך וגובר ומתפשט , חזק ומהר, גופי נע בין תחושת התעלות קוסמית רוחנית לזה, נו, בחילה של החיים; יש לי תחושת כאב בטן עמוקה שזה הולך להיות יום מדהים...

אל-תכנס-לי-למקלחת-יא-חתיכת- קטן מהנדסת מחדש את האנטומיה של אחיה ולי אין תחושה בידיים כדי להרכיב אותו מחדש. "אמא, תגידי לה".

אוי וויי, אין לי גם תחושה באוזניים, אמרת משהו?

09:00 אחה"צ. עדיין חופש גדול. השמיעה מתחילה אט אט לחזור, וחברי הטוחן מסובב רסיסי פטרוזיליה- מנגולד- עולש, הפעם נגד כוון השעון. אני חושבת שהרגע ראיתי את לוציפר מחנה בחניה ממול.

12:00 לפנות בוקר, אני כל כך רעבה והם כל כך גרים פה. מקבלת את מר גורלי עם סלקינואה צונן, וכמי שמתפרנסת למחייתה מכתיבה אנסח את החוויה בשפה פואטית כנדרש: ובכן, דרעק של החיים! ובשפה שייקספירית יותר: רעל. טפויומט, כמה עצב יכול להכיל משקה אחד. "אבל אל תתייאשי", אני מעודדת את עצמי. "תתעלי על עצמך. את בדרך הנכונה. עוד יומיים ואת נראית כמו לפני החתונה."

14:13. מתי הם מתגייסים? רגע, אנחנו עדיין נשואים או שכבר התגרשנו? 

15.13. האוכל- יבש של החתול הולך ונראה יותר ויותר דומה לביסלי.

18:00. קייל- נבט חיטה. "אתה חרא של אח ואתם חרא של הורים, לא רוצה לגור אתכם יותר". או! הנה פעילות לחופש שאני סוף סוף מסכימה איתה.

19:00. ג'ינג'חסה. נורית אכלה התפוח ואני זו שבוכה.

פסוקו של יום:

דונט קריי פור מי ארג'נטינה. אנגב את הדמעות לבד. "ואולי זה לכל החיים להיות לבד", כה אמר חנוך לוין. הפגנת המונים בחדר ליד ובכל זאת מעולם לא הרגשתי כל כך לבד. עם החסה

והעולש

והצנון

והג'ינג'ר

והמלפפון.

"אבא, אתה בדרך? תביא איתך משפחתית זיתים."

כל כך לבד...