"על צוואות וירושות"- יום עיון. חגית אהרוני

צהריים כמעט טובים לכולם, שבו, אני רוצה להתחיל. התחלתי. 120. כל אחד וה-120 שלו, נכון? יש כאלה שה-120 שלהם יתפוס אותם טפטפונת יותר מוקדם, ככה סתם באמצע הריצה בפארק, נגיד, או על ההליכון או באמצע ליל הסדר או בטיסה לפראג, לא עקרוני. מה שחשוב הוא שאתם פה כדי לגלות איך אתם מזדכים על הציוד וכל הכבוד לכם שבאתם. בהרצאה שלי תלמדו איך לחלק את הציוד שלכם מראש ולמי, מתי, למה, כמה ומי יצא אתכם מאנייק ולא יקבל כלום. כן, אני מדברת על מסמך העל שאתם חייבים לכתוב כדי לוודא שכל השמינית דונם בכרמיאל שהשגתם בעבודת פרך ילך לצאצאיכם שעשו המון כלום והרבה שום דבר למענכם, ואתם, משום מה, עוד סוחבים רגשות אשמה כלפיהם. קוראים למסמך הזה  צוואה. 2 ווים. סוף מסלול. רק לא ברור לי איך המרצה הקודם לא השאיר זמן לשאלות בחלק שלו כדי שאוכל סוף סוף לסיים את הקפה שלי מהבוקר בצהריים, בעוד אתם, רבותיי, מדושנים וול דן מתענוגות בשרי ארוחת חצות יום עיון זה. אז עכשיו אתם כל כך מתקשים להקשיב ואני די מתקשה לדבר. כן, אני יודעת, אתם בודאי תגידו זה הגיל, עייפות החומר, לא מתעמלת מספיק. סבבה.
הבעיה היא שבשביל לעשות התעמלות, אני צריכה להתעמל, וכאן אנחנו נכנסים לקונפליקט פציפיסטי מורכב, שמושתת על עיקרון התועלת מול המחיר שבהליכה אחרי העדר, שמושתת על השאלה הפילוסופית הקדומה: תוך כמה זמן אראה תוצאות? וכלה בשאלה: תוך כמה???
ופה אני אומרת: אינני אשת מדון, על כן אינני חושבת שעלי לשאת מדים אחידים. הם גם לא עולים עליי. ומה שבאמת חשוב בחיים הוא פנימיותו של הקנקן.
וירג'יניה וולף אמרה פעם: "חשבתי עד כמה לא נעים להיות נעול בחוץ. ואני חושבת, גרוע יותר, אולי, להיות נעול בפנים".
לכן אני מבקשת לומר בריש  גלי את אשר על ליבי ולא לשתוק עוד: 
ובכן, אני רעבה! מאוד רעבה. רעבה לאללה. אללה ירחמו כמה אני רעבה. גוועת. ובא לי חומוס עם פיתה. שלמה. לא חצי, לא רבע, לא התחת של הרבע, אלא כל העיגול. ואחרי זה, לקינוח, טוסט נוטלה עם נגיעות ספירלה, כמו בצבא. לא עוגיות קוואקר, לא כוסמק, לא סיבולת שועל, או הכדוריות הקטנות האלה שדומות לרימות, שגם ציפורים מוותרות עליהן בעבור נסורת משובחת, רוצה טוסט שוקולד של אנשים. או קמיקזה ישירה אל תוך הררי קצפת המשתרעים על מצע אפיפיות מבלגיה, גם הולך. באבו אבוה הולך. עם זיקוק. זה הזיקוק שממנו ניתז הניצוץ שתקע לי את האוטו בדרך לכאן. "כן, גברת,  את רואה שעפים לך ניצוצות מכאן מידי פעם? לזה קוראים "כויל". וצריך להחליף אותו". ואת זה אומר לי המוסכניק בעודי תקועה עם רכב המפגין התנהגות שיעול כבד ברמזור, כשרק עשר דקות לפני כן יצאתי איתו מטיפול עשור שנתי, שעולה כמו כל הרכב. אם בעלי ימשיך לעצבן אותי אני אוריש לו אותו.
את עם השומה מאחורה, שורה שלישית כיסא 11, לא שבעת בארוחת צהריים שאני צריכה לשמוע עד לפה את דציבלי הלעיסה שלך? זו את הצמחונית? הבנתי. אז תנמיכי בבקשה את הווליום של הכרפס. הנה מישהי שלא מגיע לה 120. איפה היינו? כן, שאלות עד כאן? ובכן, בואו נתחיל: מיהו המת?