בת מצווש - חגית אהרוני
19:30 אולמי. האינסטושית חוגגת בת מצווש. אל תדברי עם האורחים את עושה לי פאדיחות ואנוכי עומדים בקבלת הפנים ולא מדברים עם האורחים כדי לא לעשות לה פאדיחות.
ברקע דודי הדיג'יי, שהוא גם הבעלים, המאבטח והברמן של המקום, בודק סאונד של מה שיכונה בהמשך "מוסיקה", ובמקביל משגיח על גרגורי המלצר, שישמור על דמיטרי הטבח, שלא יתחיל עם לימור מפל שוקולד, על מנת שזו תשים עין על הרצל צילום מגנטים, שלא ינשנש בשושו מהבופה.
ועל כולם מנצחת ביד רמה אינסטושית אחת עם אג'נדה ברורה; שאף אחד- אבל אף אחד- לא יעשה לה פאדיחות.
חצי שנה לפני. המשרד של דודי. נסיכת האירוע ומלכת ההוצאות סוגרות בסכומים דמיוניים אטרקציות מופרכות מעל הראש שלי, מלך הפראיירים, והאולם שותק.
"אני לא רוצה כמו של כולם" זה משפט שעוד יישמע הרבה במהלך החודשים הקרובים ומשמעותו בעברית פשוטה: אצלי זה הולך להיות הרבה יותר יקר." ודודי, שדי מהר מסתבר שהוא בכלל בצד של האוייב, מזין אותן בלי סוף בתחמושת:"מה, סתם שטיח אדום? אתן לא רוצות עמודים רומיים בצדדים? מה לגבי מכונת בועות? רשת בלונים מהתקרה? קשת בלונים מהרצפה? ובוק? מה עם בוק? בחרת שמלה? את יודעת שיש לנו הנחות אצל המעצבים הכי נחשבים"... וזה דבר מעניין לכשעצמו, ולדעתי דורש מחקר; שכשהן שומעות את המילה "מעצב" אני יכול להשבע שיוצאת להן תגובה רספונדנטית של ריור מהפה. אצלי, לעומת זאת, יוצא קצף דוקא מהנחיריים. מעניין.
ובינתיים, בעודי לומד לכתוב חמש ספרות ברצף על צ'ק, המלכה האם כבר סגרה תור לאומברה, תוספות שיער, אמפולה, מסכה, החלקת פוני, בוטוקס, חומצה רונית ומשהו עם סטילאז'.
בקיצור, מה אגיד לכם, הספר כיסח לי את הצורה, המעצב העציב לי את העו"ש, ואם חשבתי שדודי דפק לי קטע, זה כלום לעומת ציון עגלת מתוקים, שהאכיל אותי מרור.
ועכשיו, אני עומד בקבלת הפנים ומת להתפנות אבל אסור לי, כי לפי התדריך מהבית אני לא מורשה ללכת לשירותים של האורחים, שהרי שטיפת ידיים בנוכחות החברים שלה עלולה לייצר תקרית דיפלומטית חמורה, שתהרוס את המוניטין של הילדה, אם יתגלה בפרהסיה שלאבא שלה אנטומיה זהה ליתר בני התמותה.
ובכן, לא אתן שירמסו את כבודי עוד. אם אני צריך להשתין, אשתין איפה שבא לי!
"יש פה תחנת דלק ממול, השירותים פתוח", לוחש באזני הרצל מגנטים."
"תודה, כבר חוזר."
ונדמה לכן שזה יחזור על עצמו בבר מצווה של הילד!!!
ברקע דודי הדיג'יי, שהוא גם הבעלים, המאבטח והברמן של המקום, בודק סאונד של מה שיכונה בהמשך "מוסיקה", ובמקביל משגיח על גרגורי המלצר, שישמור על דמיטרי הטבח, שלא יתחיל עם לימור מפל שוקולד, על מנת שזו תשים עין על הרצל צילום מגנטים, שלא ינשנש בשושו מהבופה.
ועל כולם מנצחת ביד רמה אינסטושית אחת עם אג'נדה ברורה; שאף אחד- אבל אף אחד- לא יעשה לה פאדיחות.
חצי שנה לפני. המשרד של דודי. נסיכת האירוע ומלכת ההוצאות סוגרות בסכומים דמיוניים אטרקציות מופרכות מעל הראש שלי, מלך הפראיירים, והאולם שותק.
"אני לא רוצה כמו של כולם" זה משפט שעוד יישמע הרבה במהלך החודשים הקרובים ומשמעותו בעברית פשוטה: אצלי זה הולך להיות הרבה יותר יקר." ודודי, שדי מהר מסתבר שהוא בכלל בצד של האוייב, מזין אותן בלי סוף בתחמושת:"מה, סתם שטיח אדום? אתן לא רוצות עמודים רומיים בצדדים? מה לגבי מכונת בועות? רשת בלונים מהתקרה? קשת בלונים מהרצפה? ובוק? מה עם בוק? בחרת שמלה? את יודעת שיש לנו הנחות אצל המעצבים הכי נחשבים"... וזה דבר מעניין לכשעצמו, ולדעתי דורש מחקר; שכשהן שומעות את המילה "מעצב" אני יכול להשבע שיוצאת להן תגובה רספונדנטית של ריור מהפה. אצלי, לעומת זאת, יוצא קצף דוקא מהנחיריים. מעניין.
ובינתיים, בעודי לומד לכתוב חמש ספרות ברצף על צ'ק, המלכה האם כבר סגרה תור לאומברה, תוספות שיער, אמפולה, מסכה, החלקת פוני, בוטוקס, חומצה רונית ומשהו עם סטילאז'.
בקיצור, מה אגיד לכם, הספר כיסח לי את הצורה, המעצב העציב לי את העו"ש, ואם חשבתי שדודי דפק לי קטע, זה כלום לעומת ציון עגלת מתוקים, שהאכיל אותי מרור.
ועכשיו, אני עומד בקבלת הפנים ומת להתפנות אבל אסור לי, כי לפי התדריך מהבית אני לא מורשה ללכת לשירותים של האורחים, שהרי שטיפת ידיים בנוכחות החברים שלה עלולה לייצר תקרית דיפלומטית חמורה, שתהרוס את המוניטין של הילדה, אם יתגלה בפרהסיה שלאבא שלה אנטומיה זהה ליתר בני התמותה.
ובכן, לא אתן שירמסו את כבודי עוד. אם אני צריך להשתין, אשתין איפה שבא לי!
"יש פה תחנת דלק ממול, השירותים פתוח", לוחש באזני הרצל מגנטים."
"תודה, כבר חוזר."
ונדמה לכן שזה יחזור על עצמו בבר מצווה של הילד!!!
