שומר מסך - אילן אהרוני
"אז לאן אתם נוסעים בחול המועד?" התעניין אומן תסרוקות הכלה והערב הידוע שלה לאחר עיצוב ארבע דקות מכונה ותשעים ש"ח בלי קבלה.
"לחורפיש", עניתי.
"כן, אבל לאן נוסעים בחופש?" שאל גזלן הכלות והערב.
"לחורפיש", עניתי שוב.
"הבנתי, אבל חופש איפה??" התעקש.
"חוררררררפיש!" ריטטתי בזעף. אלוהים, המאותגר מס אפילו
לא טרח להרטיב לי בראש עם הזה של השפריצר.
"איזה יופי", התלהב. "זה דרוזים, לא? היה לי מח"ט דרוזי, נימר באכר, איש יקר. נתן לי את המעיל שלו פעם בשמירה. יש מצב אני מביא לך, אתה מחזיר לו?"
ובכן, יממה לפני הוחלט ע"י יושבת ראש הדירקטוריון, אשתי האהובה, לצאת
לנופש משפחתי בחול המועד סוכות.
"זה צריך להיות חופש שמוקדש כל כולו לגיבוש משפחתי", אמרה, "מה
שאומר שאין מסכים או טלפונים!"
בירורים, השוואות מחירים, פה, שם והנה צד את עינה של אשתי-יקרה, הצימר הוואחד יקר אש בחורפיש.
התקשרתי. ענה לי נימר. לא המח"ט.
"מִאיפה אתם?" שאל.
"איזור השרון."
"איפה היית בצבא?"
"619" עניתי כחייל צייתן.
"וואלה! גם אני שירתתי
ב-619. היה לי מח"ט שם, נימר באכר! מכיר?"
סגרנו שני לילות.
"אתם זוכרים", אמרה אישתי היקרה מידי, "חופשה ללא
טלפונים וללא מסכים."
"אבל, אמא..." יללה הגדולה. "אני רוצה לשלוח לחברות
שלי תמונות מהחורפיש."
"מצטערת מתוקה", ענתה אמא אדמה.
"אז לפחות תמונה לאינסטוש. לא פייר!".
"אני מבינה, אבל את יודעת שעל מנת שנוכל לממש את המיזוג עם השקט
הפנימי עלינו לוותר על הרעש החיצוני."
"אבל רק עכשיו הצלחתי לקבל לג'נדרי בקלאש", יבב הקטן. "נו
אמא!"
"הסברתי לך, מתוק, שהדרך להכיר ולהיות מוכר היא באמצעות ויתור על
הקולות המסיחים אותנו מלנוע במרחב הרגשי האינסופי, הטובע בביצה גשמית, המוקפת בצמא
לחווית קשר בינאישי עמוק, הטובע ברעשים המוקפים באנרגיות קוסמיות אפלות, המוקפות
בחומות של בדידות, המוקפות בצלילים הצורמים הבוקעים מן הנייד של אחותך שעוד שניה, אם
היא לא סוגרת, אני שוברת לה אותו."
"אבל אמא.."
"סתמו כבר, כפויי טובה שכמותכם!" סגרה את שיחת ההיכרות, "עד הצימר דומייה!!!"
ומה לי יש לומר על זה? נכון, כאילו שמישהו שואל אותי.
"אנחנו רעבים!" , זעקו.
"אה....יש כאן סמבוסק מצויין",אמר נימר בהגיענו לצימר. אין כזה אצלכם. רד למטה עם האוטו,
אתה תראה כבר."
האמת? צדק הבחור. משובח, חם, פריך
למופת. הפראיירים הלכו על הסטנדרט הנדוש: מילוי גבינה, פיצה וזה. אני הלכתי ישירות
על הגורמה. סמבוסק פאקינג כבש!
מה יש להוסיף? לחיים יש משמעות והיא נוטפת כולסטרול.
עשרים דקות אחרי ,שמחים וגדושי קיבה כהלכה, שמנו פעמנו חזרה אל הצימר
המשקיף אל הנוף המוריק לעבר ההר בליווי חררר חררר של חזירי בר.
ועכשיו, שאלת מיליון הדולר מינוס טלפון היא: מה עושים? או ליתר דיוק, אשכרה
אנחנו הולכים לדבר אחד עם השני עד הארוחה הבאה?
"הו, יש כל כך הרבה מה לעשות. צאו לחצר, תיהנו מהאווירה
האותנטית, תתנדנדו בערסל ותיהנו מאוויר צח של נוף הרים משכר"...אמרה המחוברת
לעצמה.
"אני ראשונה בעעעעעערסל", צעקה הגדולה.
"אבל אני הייתי כאן קודם", צווח הקטן.
"אוף, אתה פשוט קטן. קטן!"
"אמא, היא עוד פעם קראה לי קטן. "לא נכון, הוא משקר, חתיכת
חרא, שקרן, זבל, נבלה", "אמא הוא מציק לי, "אבא היא מרביצה לי",
"הוא מושך לי בשיער", "היא צובטת"," הוא בועט", "היא
שורטת ", יה יה יה.... ברגע שיהיה דם תאותתו, בית חולים נהריה רבע שעה מפה.
אח איזה שקט...
ערב יורד. חושך. יושב בחצר מול ההר. לוגם קפה מהביל מהפינג'ן.
רעש מוזר למטה.
אה....שכחתי. זה החרר-חרר שרץ במדרונות ההר.
ובזמן שבחדר הזאטוטים מפעילים על המגשימה-את-עצמה מכבש תעשייתי
ל"תראי עוד ריקוד שהמצאנו", אני, ככה בשקט, מבליח הצצה קטנה למואר
המרובע. ככה מהכיס. באמת, רק כדי לראות שהכל בסדר ואף אחד לא חיפש אותי בעבודה. מעבר
לזה, כלום. סיכמנו.
פתאום אני שומע מהחדר : "אבא,מה אתה עושה?? אמא!! הוא מתעסק בטלפון,
זה לא פייר!!"
ואז נזיפה מהמוארת: "פעם אחת, לא תוכל לכבד את מה שסגרנו? אתה
הבטחת לי."
"הבטחת לי"...אוי כמה שאני אוהב את המשפט הזה. זה ו"איפה
אתה?" "תוך כמה זמן אתה בבית?", "הפעלת ווייז?". כמי
שמעידה על עצמה מאותגרת דיגיטלית, יודעת היא יפה לתפעל את פונקציית "שליטה
מרחוק".
מה? לא עשיתי כלום. ראית אותי משחק? מתעסק? רק הצצה בקטנה, לא
יותר.
עכשיו לא היתה לי ברירה. נאלצתי להיכנס פנימה ולראות את ריקוד מס' 576
שהמציאו.
"מה השעה?", שאלה המודעת.
"לא יודע, אל תסמכי על הסיני שלי. יוצא להפסקות שבין חמש דקות
לשלושת רבעי שעה ביום."
(אז כתוב עליו רולקס,אז מה)
"אז תסתכל ב..."
"במה?" שאלתי.
"נו, תסתכל שניה." אמרה.
"את רואה פה שעון קוקייה?! על מה אני אסתכל?"
"בזה שלך בכיס. זה רק שניה אחת", אמרה.
"בזה שלי?" שאלתי.
"כן, נו, שניה אחת, מה אתה עושה ענין?"
"לפי הזה שלי, שאנחנו לא אמורים להשתמש בו, השעה רבע
לשמונה", אמרתי.
"אמא!" צעקה מחוננת האינסטושים הקטנה, "אפילו את לא יכולה להתנתק!"
הרוחנית הנהנה בכניעה. "יודעים מה? בואו נחליט שמורידים
מסכים בהדרגה. נתחיל מהבוקר ועד שמונה בערב."
"כן, נאתר שלושה כוכבים בשמים ונסיים עם הרמדאן הסלולרי עם השקיעה",
הצעתי.
"רעיון מעולה" , סיכם הלג'נדרי.
"טוב, נו, תדליק, תדליק טלוויזיה מהר, התלהבה הספורטיבית, חייבת
לדעת מי ניצח היום בטורניר טניס."
הדלקתי.
"שיט,צונגה הפסיד." בלי מסכים עאלק.
בקיצור 5652 ריקודים אחרי, 407 קלאש לג'נדרים, 810 משיכות שיער, 50
קללות, שיחת נפש אחת עם הזאתי (דווקא אישה נחמדה) ואפס סיכויים לסקס, נהייתי קצת
רעב. מאוד רעב.
ועכשיו חידה:
רוצה אורח מהישוב שליד פרדסיה לפנק את קיבתו, הנופשת בצפון, במעט
פחמימה זכה נטולת ערכים וגדושת ניחומים, ומאחר שהשעון מראה חצות ובצימר אין אפילו
מצות, תוהה לעצמו המורעב, מה יעשה עכשיו.
ובכן, מסתבר שאין לו הרבה אופציות.
כי די מהר הנ"ל מבין, לאחר שסימן בקיפול אסתטי יעדים קולינריים
נוטפי שומן ב"קופונופש", ורץ בבוקסר וגופיית פלחי"ק אל הכיכר
המרכזית של הכפר, שהדבר היחיד שיש לאכול בחנות – כל חנות – הוא סמבוסק. ואני מתכון
מילולית לחלוטין, לכ-ל ח-נ-ו-ת! פיצריה, אטליז, ירקניה, "באכר תעשיות נחושת ובניו",
בכולן התוצר הנמכר ביותר הוא סמבוסק.
"והרי אכלתי כבר סמבוסק בבוקר בדוכן של נימר ובצהריים במרפסת של
הצימר", תוהה לעצמו הגווע. "אין פה, למען השם, משהו אחר?"
זהו שלא.
ובעגה יותר פרקטית: "במילוי זעתר או כבש? לשים ליד זה מִלפפון? "–
לא משנה, תביא גם קולה גדול, שיחליק יותר
קל בגרון...
ובעודי מסמבק עד דלא ידע אני תוהה, ביני לביני, מה בעצם מונע ממני לעשות
את הדבר הכי פשוט ולנתק את המסך ליומיים? רק ליומיים. האם אני באמת מפחד כל כך
מהשקט? ומה המחיר שאני משלם על כל דקה שאני בנייד או במחשב או מול מסך הטלוויזיה
או כל מסך, במקום להיות עם המשפחה שלי? זה ומחשבות על באכר ובניו זה לא המח"ט
של נימר? אבל ת'כלס, כמה חופש יש במקום הזה. ושקט. ורוגע. וחזירי בר. וסמבו...ונוף.
ואני לא מוכן לנסות אפילו ליומיים להתמסר לדבר שאני הכי שואף אליו?
אז תוך כדי הביס האחרון של נציגות העדר אני מגיע לכלל החלטה:
את המעט שנותר מהחופשה, אני הולך להקדיש לתשומי משפחתי רבתי.
זהו. הפעם, אבל באמת, אין טלפונים.
עולה למעלה, כולם ישנים. צלילי נחירות צעירים.
"מה השעה?" שואלת הישֵנה.
לפי הרולקס הסיני שלי 13:10 אבל אם את רוצה יותר מדוייק.."
"לילה טוב, מותק." מסך יורד.
מחיאות כפיים, צהלולים לכולם.
שנה הבאה, מבטיח, אוהל סיירים במדבר צחיח, איזור ללא קליטה.יאללה, מסאל ח'יר.
