מילה על קבלה - חגית אהרוני


זֶה לֹא רֹעַ,
שֶׁמְּקַמֵּט אֶת מִצְחוֹ שֶׁל הַנַּעַר,
רַק חֹסֶר אוֹנִים שֶׁל נֶפֶשׁ בִּמְּצוּקָה,
שֶׁמְּגַלָה אַט אַט אֶת הַכֹּחַ לוֹמַר (בְּדַרְכָּהּ שֶׁלָּהּ):
לֹא כָּךְ! כָּךְ לֹא!
אוּלַי יוֹם אֶחָד יִלְמַד שֶׁאֶפְשָׁר אַחֶרֶת.
אוּלַי לֹא.
וְאֵלֶּה לֹא סוֹדוֹת, בְּוַּדָּאי לֹא אִישִׁיּוּת אֲפֵלָה,
כִּי אִם אֵין סוֹף מִלִּים וּמַחְשָׁבוֹת, חֲלוֹמוֹת וּרְצוֹנוֹת,
שֶׁמִּתְחַבְּאִים בְּתוֹךְ בּוּעָה שֶׁאִישׁ עוֹד לֹא הִצְלִיחַ לְנַפֵּץ.
אֲבָל אֶפְשָׁר לְהִדָּפֵּק עַל דָּלְתָה וּלְנַסּוֹת,
מִדֵּי פַּעַם לְהוֹשִׁיט יָד,
אוּלַי לְהַזְמִין לְטִיּוּל אוֹפַנַּיִם...

זֶה לֹא חֶסֶד. זוֹ אֱנוֹשִׁיּוֹת!




רשומות פופולריות