כאחד האדם

אין לי ארץ אחרת.
אילו היתה, כבר מזמן הייתי עוזבת למקום שבו אמא לא צריכה להפוך עולמות עבור הזכות של הילד שלה לחיות בשיוויון בחברה.
אין לי מערכת חינוך אחרת.
לו היתה, שיעורי סובלנות וחמלה היו מוכרים כלימודי חובה לקראת תעודת בגרות.
שיעורי טקט, אגב, היו ניתנים לכל דורש.
אין לי ילד אחר.
רק הוא. והוא מושלם בדיוק כפי שהוא.
אז למה אני צריכה לשכנע את הגננת שתתאמץ עבורו, או את המורה - לתת לו צ'אנס במקום ריטלין?
אין לי ברירה אחרת.
אמשיך לנוע ולפלס לו נתיב בתוך הכאוס הבלתי אפשרי הזה, ולא רק כדי שירגיש לרגעים ספורים כאחד האדם.




רשומות פופולריות