הילד האוטימטי שלי - חגית אהרוני
מכיר את כל המספרים, יודע לנגן בכל הקלידים,
צפה כבר בכל הסרטים, שר את כל השירים החדשים,
אבל המ.בעיסוק והק.תקשורת יודעות יותר טוב מההורים.
והעו"סית, איזה מוניטין יהיה לה אם תגיד שהוא בסדר,
יותר מבסדר, מצויין אפילו. איך?
עבור מה היא למדה כל כך הרבה שנים, אם בסוף אין לה מספיק אבחונים?
והילד האוטימטי שלי שולח לה חיוך מפלרטט,
אבל היא מרחמת עליו כי לא לימדו אותה שהוא בכלל יודע לתת.
הילד האוטיממי שלי מנפץ בועה אחר בועה,
ובכל זאת, ממקומי אני לא מצליחה להבחין
אם תקרת הזכוכית נעלמת במרומים
או בעצם רק מתעבה.
שונאת תקרות.
הן מסתירות את החלומות.
אבל מה לעשות שהילד שלי רק רוצה מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר.
רק שהתקרה הארורה מכסה כל חלום, כל דמיון, כל שאיפה
ומחפה עליו ועלינו יום יום, שעה שעה.
היא שם: דקיקה, שקופה, בלתי נראית כמעט, עשויה בטון שקוף.
שום דחפור לא יהרוס אותה.
הילד האוטימותק שלי מנפץ עוד שכבה ועוד שכבה
וכבר העולם נראה יותר בהיר וצלול,
אבל אז שוב מגיעים הבנאים המיומנים ובהינף יד בונים סביבו
עוד תקרות ועוד חומות, קירות ומחסומים.
מגדלים של אטימות.
שרק לא יגנוב בטעות חלומות של אחרים.
אבל הבן שלי ממשיך לנפץ בועה אחר בועה, שכבה אחר שכבה,
דקה כעבה.
כי הוא רוצה להיות כמו כולם.
והמלאכה שלו רבה.
המלאכה שלו רבה.
חגית אהרוני, מתוך "הפרעתקשורת - יומן מסע"
