מצה שמורה
עת הרעב היה הולך שבי אחרי ניחוחות צלולים ומדוייקים להפליא שבקעו מסיריהם הגדושים של נבראי ציבור, אשר ידם היתה משגת כל הדרך מן המצגת ועד לב ההמונים, נטלתי אך לרגע המצקת, לצקת המעשר לצלחתי, ולא צלח אפילו גרגר מלח אחד לקשור עצמו לפי בכף זכות. ברור לכל כי אין חובתו אפילו של הטוב שבטבחים לשתף הסועדים לפתחו ברזי הצילחות המושלם. בהחלט אין מחובתו, אפילו יומלחו עיני כל העולם לפתחו הצר - אין זו חובתו כלל וכלל. אינני ומעולם לא הייתי בין באי ביתם של מממתיקי סוד כאלה ואחרים. דוקא בשל כך, נותרה גם המרירות ממני והלאה. שיכר תפוחים לא היה שכרי מעולם. עת הרעב משורר למשמע נקישות המזלגות ברי המזל, אני נוטלת לי מן המצה השמורה לאלה שידם אינה משגת להסב אל שולחנו של אלוהים ודי לי בינתיים, ולו בכדי לשורר צרכי במדבר עוד ארבעים שנה.
