בגנות השירה העירומה

מילים שידן משגת 

נכתבות בדם כחול. 

יש שיגידו, 

כי אלה מילים בנות מזל,

אינני רואה איתם עין בעין. 

לעניות כתיבתי, אני סבורה כי אלמלא 

נענו דרישותיהן האינסופיות של אלה, 

היו פורשות מן ההמון

או נופלות למרה שחורה או אל 

השיגעון, או לעד מתנודדות, 

שעונות על עצבונן,

בחומו של המדבר הלוהט המוביל עד 

קצוות הקצה הצופה אל קיצו של 

העולם. 

מן העבר השני ניצבות אלה 

שאיש אינו מעוניין לשמוע. אלה תהינה

מוכנות, על אף המחיר הכבד, לשאת 

ולתת די ברישול עם הקהל,

עת תבחרנה להלך 

חשופות תחת מטח אש כבד אל עבר 

כבודן, ולסכן נפשן לצורך הפרסום 

למרות שכנראה תאלצנה בסופו של 

קרב לא משכנע להכתב בדם 

או בדמע. 

ברם, שועלות מנוסות 

בניסוח המנוסה  

יודעות כבר להלך בבטחון בתוך סבך 

התאוריות המנומקות 

עד גובה השמיים, ולצאת 

מן העבר השני בשלום, 

או לכל היותר עם שריטה קלה, נאמר, 

באגודל או בקמיצה 

אבל, למרבה המזל, הן לעולם לא 

תימצאנה שותתות דיו באיזור הלב. 

אכן, ניכר שבמודע חושפות הן טפח

ובמודעות יתרה מסתירות הן טפחיים, 

אחרי הכל, אין מי שמכיר טוב מהן את 

הג'ונגלים הסבוכים מן העין, לכן הן 

תמשכנה באין מפריע להתפתל 

ולהכתב בלוליינות מרשימה לקול 

מחיאות הכפיים. 

שירה קבצנית עד זוב דם, אמר מי 

שאמר על איזשהי אשת ירח מר ממר,

זרמה על פה על שפתותיו

עוד לפני היות אלוהים 

בעולם. אולי גורלה של אשת ירח זו 

הוא - הוא הלקח הנחוץ לרבים 

מאיתנו, המשוררים למרגלות 

האקספרסיוניזם, שעדיין משום מה 

שוקלים לצאת אל הרחוב ולהניף 

שירתם העירומה משל היתה דגל לבן, 

לשוב ולשקול שנית את מידת 

חשיפתם, הלוא גם כך האמנות נתונה 

תמיד לפרשנות והרי גם אמנים 

ותיקים ובעלי שם יכולים להציג את 

יפי פרי יצירתם ולהכריז ללא בושה כי 

חיסיונם - אמנותם.