אוי הברוך
גם הבוקר, כמידי יום הוא מתייצב מול שער הברזל, מחייך בביישנות אל השומר וממתין שיכניסו לבית הספר. על אף שנות עבודתו הרבות כעובד ניקיון משולב מן המנין, ועל אף שהשער פתוח לרווחה והעובדים חופשיים להיכנס ולצאת בו כרצונם, הוא ממתין בסבלנות לאישורו של הנ"ל.
משזכה באישור המיוחל, הוא צועד פנימה, מחתים את כרטיס העובד, פונה לעבר המחסן ומוציא את הציוד הדרוש לו לקראת יום העבודה. סדר היום הוא כדלקמן:
08:00 – 09:00 – שטיפת רצפות;
09:00 – 09:30 – הדחת כוסות וצלחות;
10:00 – 10:10 – הכנת חדר הישיבות;
10:30 – 13:30 – הברקת חלונות;
13:30 – 14:00 – מנוחה וארוחת צהריים, ויש להשתדל, כמובן, לעמוד בזמנים כי ב-14:10 מגיעה ההסעה אשר מסיעה אותו אל בית הוריו בחזרה.
ועד שיתמלא הדלי מים, הוא מברך לשלום את התלמידים החולפים על פניו בריצה בינתיים.
והנה המורה לשפה מתקרבת, הוא מחייך והיא שואלת: "ב-ר-ו-ך, מ-ה ש-ל-ו-מ-ך, ה-כ-ל ט-ו-ב?"
נועם, אב הבית, צועק מן הקומה השניה: "נו, מה קורה? הברז סתום? כמה זמן לוקח למלא דלי בגודל של כלום?!" וברוך ממלא הדלי עד סופו וסוחב אותו בשתי ידיים רועדות עד המדרגות.
בת חן, היועצת, מתרוצצת בין הכיתות: "ברוך, הכל טוב? לך בזהירות, חמוד, שלא תיפול."
ארנון, המורה לחשבון, אף הוא מייעץ ברצון: "ברוך, חמוד, אל תשים את הדלי בכניסה. מישהו עוד יחליק וישבור את הגב, תעביר פה זריז איזה מגב."
וברוך מעביר מגב ומנקה זיעתו בטרם עת, והגב כואב משנים של דליים בגודל כלום, גדושים עד סופם, והוא מוקיר תודה על שזכה לעבוד בכזו עבודה. כמו כולם.
"לו רק היה מישהו לשוחח איתו, זה היה מושלם".
