מתוך "זבובים בראש"/ חגית אהרוני - אוטיבוק





"... בשורה התחתונה, אמא תתאכזב, התייאשתי לעצמי. בשורה שמתחתיה, אני אחטוף על זה כזה מבול ממטפי מוסר, שאני פשוט לא אהיה מסוגל להתמודד עם מה שזה יגרום לאמא. 

אוף, תתבגר! נזפתי בעצמי. בגללך בלפר ואמא צדקו. היית צריך לבחור מלכתחילה בסנדלים השניים. היית צריך להפגין בגרות ולהסכים. היית צריך להתאפק ולא להזכיר לבלפר את בודו כדי שאחר כך לא תצטרך להתנצל בפני בלפר על בודו ולגרום לו להתפסל ולאמא להתאכזב ולבהונות הרגליים שלך לאבד תחושה מרוב קור בדרך חזור. אבל אני באמת לא אשם, עניתי לעצמי. יש לי מחשבות זבוביות.  אמא לא אוהבת את המחשבות הזבוביות שלי. היא אומרת שזה עושה לי סלט פחדים בראש. טוב, היא לא באמת אומרת סלט.  זו כבר תוספת שלי. אבל לא אכלתי צהרים ומתחשק לי סלט פסטה. השתגעתי? זה בדיוק הזמן הכי לא המתאים לחשוב על סלטים, פסטות ואוכל באופן כללי. אני מוכן להיות בוגר לרגע ולחזור לעסוק בנושא המרכזי? כי יש פה בעיה. הרבה יותר גדולה מהרעב שלי. גם אם יש מצב שיש פסטה ברוטב עגבניות למטה במקרר, מעגבניות אמיתיות, לא רסק מוכן מצנצנת. ובזיליקלום טרי ופרמזן...  כדאי שאפסיק לחשוב על זה תיכף ומייד! כי לא רק שאני הולך לחטוף נאום מאמא, היא עוד תתקשר לאבא ותספר לו, ואבא אמנם כבר לא גר איתנו כמעט שנתיים ועשרה חודשים ושלושה שבועות, אלא בעיר אחרת עם אישה אחרת אבל הוא ישמע, ואו שהוא יתקשר וינאם לי גם הוא על בגרות או שהוא יבוא עד אלינו הביתה ויתחיל לנאום לי פנים אל פנים על בגרות, וכשהוא ייצא מהחדר שלי, הוא ירד לסלון ויתווכח בסוד עם אמא כמו שקורה בדרך כלל כשמישהו משלושתנו לא מגלה בגרות, ואז הוא  יגיד שהוא לא מבין למה הדברים האלה קורים רק לי. ואמא תענה לו תשובה מאוד מנומקת כמו שהיא עונה בטלפון להורים אחרים ששואלים אותה למה זה קורה רק לילדים שלהם, ואבא יגיד הרבה "נו" בין המשפטים, ופתאום אמא תזכיר לו את מה שאמרה ההיא שיודעת, ואבא יפסוק שההיא שיודעת לא יודעת מהחיים שלה. ואז אמא תציע לקבוע תור למישהי אחרת שיודעת יותר טוב, ואבא יגיד שזה בזבוז זמן וכסף ושלדעתו אני די תקין רק משועמם, ושהשעמום שלי היה נפתר  בקלות אם הייתי הולך לחוגים נורמליים במקום לקבוצות חברים במתנ"סים. ואמא תרמוז בזהירות שהוא לא מבין בתחום, והוא יגיד לה סליחה, אבל לא צריך להיות מומחה כדי לדעת שחוג שח או סייבר עדיף על פני מפגשים מיותרים במתנ"ס, ושאם היא הייתה מתייחסת אליי רגיל כאילו הכל בסדר אצלי, הכל היה בסדר אצלי. והיא תתעצבן ותשאל אם הוא בכלל מבין כמה זה מורכב ושזאת תמיד הייתה הבעיה ביניהם, אגב, הזלזול שלו במורכבות של הדברים ושהיא כאשת מקצוע מציעה לו לבחון מאיפה זה בא. והוא יגיד שזה בא מזה שהיא תמיד הייתה רגישה לכל העולם חוץ מאשר אליו. והיא תענה שהוא לא היה רגיש אליה אף פעם. והוא יענה יותר חזק שהכל אצלה תמיד חייב להיות נורא דרמטי. והיא תגיד שהוא בהכחשה. והוא יגיד שנמאס לו מהמילה הזאת ושתמצא מילה חדשה. והיא תצטער שהוא לא מספיק אמפתי. והוא לא יצטער על כלום וגם שהוא לא זקוק לאישור ממנה שהוא אבא טוב. והיא לא תתאפק ותענה לו שאבא טוב לא מפרק משפחה. והוא יגיד שאיך היא יכולה להגיד את זה כשהפרידה באה ביוזמתה. והיא תגיד שלא היא זו שהקימה משפחה חדשה שלוש דקות אחרי הפרידה. והוא יגיד שהוא מעולם לא הפר את הברית ביניהם בזמן שהיו נשואים ושאת אירנה הוא פגש רק אחרי הגירושים. והיא תגיד לו שהוא תלותי. והוא יגיד שהיא מקנאה שהסתדר לו יותר מהר מאשר לה. והיא תגיד שאירנה מנצלת אותו. והוא לא ירשה לה לדבר ככה על אירנה. והיא תגיד לו שהוא מוזמן לצאת בבקשה מהבית שלה כי לא מתאימה לה השיחה הזאת. והוא יגיד שיש לו  עוד דברים להגיד. והיא תגיד שיש לו דקה לסכם את הדברים שלו, אבל הוא יענה שזה מורכב והיא תגיד "לא ידעתי שאתה מכיר את המילה מורכב". והוא יגיד לה שהוא לא בא לריב, והיא תצעק שדווקא נראה שהוא מנסה בכח לייצר ריב. והוא יגיד "את התחלת", והיא תגיד "אתה התחלת". והיא תחליט שהגיעו מים עד נפש, והוא יגיד שאולי דווקא טוב שנפרדו ובא  לציון גואל. והיא תגיד שעד כאן, היא לא מוכנה לעלבונות האלה בבית שלה ושהוא מוזמן לצאת בבקשה, והוא יגיד שהוא מצטער, זה באמת לא היה במקום. ואז, הם ישתקו הכי צועק בראש לי אי פעם, ואחרי ארבעים וחמש שניות בדיוק שימשכו כמו נצח אמא סוף סוף תגיד משהו בסגנון של "אנחנו סוטים מהנושא". ואז הם יחזרו לנושא אבל עוד לפני שהנושא יתחיל מחדש, הוא שוב ייקטע כשאמא תיזכר שאבא לא העביר את מלוא התשלום של המזונות. והוא יגיד שאין לו החודש את כל הסכום. והיא תגיד שזו לא בעיה שלה שהוא בחר להקים משפחה חדשה ושעם כל הכבוד קודם כל אנחנו. והוא יודה שהיא צודקת ויבקש סליחה ושזה אף פעם לא קרה ולא יקרה ויתחייב שיעביר עד סוף היום את היתרה, ויוסיף שהזמנים קשים במשרד מאז שיוסיפוב עזב והשאיר לו ולשותף השני בלגן אחד גדול, והיא תגיד שגם היא לא מלקקת דבש והוא ישאל איך באמת הולך כרגע בעמותה ואם היא מתכוונת להמשיך במקביל גם בגן, והיא תענה שאיזו ברירה יש לה, והוא יסכים איתה שאין מנוס, והיא תירגע ותוסיף שלפחות מזל שהגננת הנוראית ההיא סוף סוף עוזבת בסוף השנה ושבמקומה אמורה להגיע מישהי שאומרים שהיא תותחית, והוא יגיד וואו איזה יופי וכמה שהוא שמח בשבילה ושהוא כמובן זוכר איך היא תמיד היתה חוזרת הביתה בוכה ומתוסכלת מזה שהגננת ההיא לא מקשיבה להמלצות של אף אחד מהצוות, והיא תגיד שאומרים שהגננת החדשה הרבה יותר מקצועית ואנושית, והוא ישמח בשבילה עוד פעם, וגם יחמיא לה על הספר החדש וישקר שהוא עוקב אחרי הביקורות בעיתונים והיא תחייך ותגיד תודה למרות שהיא יודעת שהוא משקר כי הוא לא קורא לא מדורי ספרות ובטח לא ספרים. אבל היא תעריך את ההשתדלות ובתמורה היא תשאל אותו "נו, אז איך במשרד מאז שהשותף עזב?", והוא ינשוף נשיפה חזקה ויגיד שגיהינום עלי אדמות. שיוסיפוב ברח והשאיר חובות ולקוחות לא מרוצים ובנוסף עוד לקח איתו לקוחות שהיו של המשרד אז עכשיו הוא והשותף מתכננים תביעה נגדו אבל בינתיים נגרם נזק ופשוט יש רגעים שהוא לא עומד בזה יותר ואומר לעצמו שהוא רק רוצה לחזור להיות שכיר. והיא תענה שזה בטח נורא קשה, והוא יגיד שאין לו יום ואין לו לילה אחרי הנזק שההוא השאיר שלא לדבר על המוניטין ושגם ככה הוא טובע בים של מחויבויות, אז גם זה? והלקוחות, שיהיו בריאים, בעיקר אלה שנפגעו מההוא ונשארו בלי טיפול, משגעים אותו בטלפונים והאמת, הם צודקים אבל הוא לא אשם ולא יכול להיות מצב שהוא  לא יהיה מסוגל אפילו להעביר נסיעה קצרה באוטו בלי שהטלפון יצלצל ואיזה לקוח פגוע יצעק עליו. וכמה שלא בא לו לענות. אלוהים, כמה שלא בא לו לענות אבל ההוא, דוידזון, זה לקוח קבוע ובצדק הוא רוצה מענה אבל האמת שהוא גם חתיכת נודניק לא נורמלי וכמה שבא לו לפעמים לענות לו שילך הוא והתיקים שלו לכל הרוחות אבל אין ברירה, זו פרנסה. אבל כמה טלפונים. כמה טלפונים! בא לו ככה סתם פתאום כמו ילד לפתוח את החלון ולזרוק את הדיבורית תוך כדי נסיעה ולברוח. לברוח מהרעש של כל הלקוחות האלה שלא רואים אותו בכלל ושלא אכפת להם ששבת עכשיו או ערב חג כי עכשיו הם צריכים אותו. עכשיו! אחרת העולם שלהם יתמוטט. והיא תגיד שהיא מאוד מזדהה עם מה שהוא אומר ושגם אצלה הרבה פעמים היא מקבלת שיחות כאלה בהולות אל תוך הלילה או מוקדם בבוקר מהורים שמצפים שהיא תעזוב הכל ותתפנה רק עבורם כאן ועכשיו, לפעמים רק כדי לפרוק, לא בגלל שקרה משהו. והם מנסים להחזיק אותה דקות ארוכות על הקו ומזל שהיא יודעת לשים לזה גבול אבל זה לא פשוט אף פעם כי היא מבינה אותם. זה נורא נורא קשה להשלים עם האבחון ולקבל את העובדה שהילד שלך לא יגדל להיות כל מה שחלמת עבורו. והוא יקטע אותה באמצע ויגיד בלי שום היסוס שהם צריכים לברוח יחד, והיא תשתוק רגע ותצחק ותגיד שאיפה והלוואי אבל זו לא אופציה כרגע. והוא ישאל אותה למה היא מתכוונת כשהיא אומרת כרגע. והיא תגיד שהיא לא אמרה כרגע. והוא יתעקש שהיא כן אמרה כרגע וישאל אם קיים סיכוי שאי פעם הם כן יסעו יחד?...

והיא תגמגם אבל הוא יתעקש וישאל לאן היא הייתה בורחת אם היא הייתה יכולה, והיא תצחק ותגיד אמממ והוא יגיד שמגיעה לשניהם חופשה. והיא תענה שהכי בא לה בטן גב בסיני, והוא יגיד שזה בול מה שהיה מתאים גם לו. ואז... אז אני כבר מדמיין שאבא יעלה מן רעיון כזה, סתם רעיון כזה... רעיון ש... אולי בפסח הקרוב ניסע שלושתנו אמא, אבא ואני לסופשבוע משפחתי ו...  ואז... אז  אני עוד מדמיין שאבא ישאל בחיוך אם הרעיון נשמע לה טוב, והיא תצחקק ותזכיר לו שיש עוד צלע בחיים שלו ושזה לא רלוונטי, והוא יגיד שקודם כל אנחנו. והיא תרצה להגיד שזה מורכב אבל במקום זה ייצא לה "נשמע מצוין, עמית יהיה מאושר לראות שוב את  המשפחה מאוחדת". ואבא יחייך ויתקרב אליה וילחש משהו שלא אכפת לי לא לשמוע כל עוד זה משהו טוב, ובמשך כמה רגעים יהיה סוף סוף שקט נעים כזה ביניהם... ובלי להרוס את הרגע אמא תשאל  מה באמת עובר עליו בחיים האישיים, מעבר לעבודה. ואבא יענה שעובר עליו יותר מידי. והיא תשאל "מה זה יותר מידי, איך חיי הנישואין?" והוא יענה בשקט שזה מורכב, והיא תגיד שדווקא בבר מצווה של הפרוכטרים היא ראתה אותם והם נראו סבבה ביחד והוא יגיד שלא תאמין למה שהיא רואה בבר מצוות של קרובי משפחה רחוקים. והיא תשאל איך היא צריכה לראות את זה, והוא יענה בשקט שזה לא כזה ירח דבש כמו שזה נראה מבחוץ לאחרים, ושלפעמים הוא תוהה אם הוא עשה טעות שהוא והיא נפרדו. ואמא לא תענה, אז הוא ישאל ישירות אם היא חושבת שהם עשו טעות בזה שהם נפרדו והיא...  היא... נורא תרצה לענות שכן אבל... אבל... אבל במקום זה היא  תענה שקצת מאוחר מידי לענות על זה. והוא יגיד שהוא עדיין מרגיש כלפיה אבל היא תגיד שכבר מאוחר ושעדיף שהוא ילך. ואז, לפני שהוא ילך הוא ישאל אז מה הוחלט לגבי הילד, והיא תענה שלדעתה יש מקום להתייחס לנושא ברצינות. והוא יגיד שאולי זה רק המתח ביניהם שגורם לי למתח הפרטי שלי ואמא תסכים ותגיד שבדיוק בגלל זה היא חושבת שאני צריך ללכת לטיפול, ואבא יגיד שאני לא צריך שום טיפול, שהיא צריכה לשחרר, ואמא תחזור שוב על ההסבר ותגיד שהחרדות שלי לא ייעלמו מעצמן ושאני צריך לדבר עם מישהו והוא יגיד שבשביל זה יש הורים, כדי לדבר איתם. והיא תגיד שלפעמים יותר קל להיחשף בפני מישהו אחר, זר, שלא שופט ושהיא מכירה מישהי מאוד מאוד טובה. והוא יגיד שדי עם זה. והיא תגיד שלא די עם זה. והוא יגיד שאם היא יודעת הכל וממילא מבחינתה נפלה החלטה אז שתתמודד עם זה לבד כי הוא לא מתכוון לחתום על אישור, ואז זבוב יחצה את הסלון היא תדפוק על השולחן ותגיד שאבא מדבר מתוך חוסר ידע ואבא ידפוק חלש לשם שינוי, על המשענת של הכיסא, יסתובב סיבוב אחד סביב עצמו, קצת כמו זבוב, יקח נשימה עמוקה וישאל למה היא קראה לו  מלכתחילה והיא תגיד שיש פה שניים שצריכים להחליט והוא ישתוק רגע ובסוף השתיקה הוא יחזור על זה שזה לגמרי מרגיש כאילו היא מחליטה הכל לבד, ובסוף המשפט הם שניהם ישתקו וכשיראו שאני יורד במדרגות, אבא יתקרב אליי, יתכופף עד קצה העניבה השחורה שלו למצח שלי, יזיז אותה עם היד, יתכופף עוד קצת וייתן לי נשיקה ארוכה ארוכה על הלחי ויטרוק בשקט הפעם את הדלת מאחוריו וייסע, ואמא תשתוק לידי רוב הערב ואז לבד עם עצמה בגינה ואחר כך עם סיגריה מחוץ לשער על המדרכה, וכשהיא תסיים את הסיגריה השנייה היא תעלה לחדר העבודה, תסתגר שם יותר משעה ואני אתקרב לדלת, אעמוד ואשמע אותה מחייגת לאבא ואומרת לו שלטובתי הם חייבים לעשות מאמץ לשמור על תקשורת בריאה, ואני אעמוד שם מחוץ לדלת ואקשיב ואנגב את החלומות מהלחיים, וכל הריח הטוב של הבושם של אבא יתנדף בינתיים, ובשלב מסוים יתחילו לכאוב לי הברכיים אבל אהיה חייב להשאר לשמוע את סוף השיחה אז אמשיך לעמוד עוד קצת ואז תגיע סוף השיחה ויתחיל הבכי ואני אתיישב ואצמיד את האוזן לדלת ואקשיב לבכי עד שלא אוכל יותר להחזיק מעמד וארדם על הריצפה

 

 אני לא רוצה בשום פנים ואופן את הזבוביה הזאת. לא רוצה

 אני חייב לתקן את המצב לפני שהכל יתפוצץ, אמרתי לעצמי. מה שכמובן חייב אותי למצוא מייד תכנית להשיג את הסנדלים בחזרה ורצוי מהר. יותר מהר. לא משנה באיזה צבע, אגב. מצידי שיהיו הצבעוניים. לא, בעצם הלבנים. לא לא לא. בלי פינוקים. אין זמן לחשוב עכשיו על צבעים, חשבתי לעצמי. אני חייב למצוא דרך להחזיר את הסנדלים. הלבנים, כמובן. אבל מה עושים? רגע, קודם כל ניקח נשימה חצי עמוקה ונרגע. נשמתי ועברתי לתכנית ב'."


מתוך "זבובים בראש" / חגית אהרוני - אוטיבוק.

  

רשומות פופולריות