מתוך "זבובים בראש", חגית אהרוני

"עמיתי, תאט."


אדון בלפר כועס.

"כועס?"

כועס, עניתי. 

"איך הגעת למסקנה שהוא כועס?" 

כי הוא כועס. 

"איך אתה יודע?"

בסוף, לפני שיצאנו, את אמרת לו ואז אני אמרתי ובבת אחת הוא התפסל כאילו קרה משהו נורא.

"מה אמרת לו? לא שמעתי" אמא לא שמעה.

בקשת שימסור דרישת שלום לאנשים האלה שאמרת ואחרי זה יכול להיות שאני אמרתי שימסור גם ל.. לא זוכר איך קוראים לו. 

"מי?"

ההוא, נו, ההוא. האיש הזה מהשלט. בודו?

"בודו?! למה היית צריך להזכיר אותו?" אמא עצרה. 

לא יודע, סתם, בצחוק, עניתי ועצרתי גם. לא חשבתי שזה יכעיס אותו. 

"אני לא יודעת אם הוא כעס. אם כבר..." אמא סיימה את המשפט בלי לסיים וחזרה ללכת. התחלתי ללכת גם.

אם כבר מה?

"לא חשוב."

כן חשוב. את יודעת מי זה בודו?

"לא"
 
את כן

"אני לא!"

אז למה שיהיה דוקא האם כבר שאת חושבת? 

"לא חשוב."

כן חשוב.

"למה זה חשוב?"

כי זה לא חשוב.

אמא עצרה וקימטה מחדש את הפנים.

נו, את יודעת, מחשבות של זבובים. 

המשכנו ללכת עד שנגמרו לאמא הצעדים והיא התיישבה על ספסל.

"תסביר לי פעם אחת ולתמיד."

לא יודע להסביר. אולי זה חשוב  כי זה לא חשוב.

"אני לא מצליחה להבין את מה שאתה אומר. זה לא נשמע הגיוני."

אולי, אמרתי. אבל גם אין היגיון בלהיות בעלים של חנות שהיא על שם מישהו אחר. 

"למה שזה בכלל יטריד אותך?"

לא יודע, זה מטריד.

"למה חשוב לך לדעת מי זה... האיש ההוא?"

 לא יודע. לא יודע. אני יודע שזה לא חשוב. אבל המחשבה הזאת מסתובבת לי בתוך הראש כמו זבוב. את מבינה?"

"כנראה שלא."

קורה שאת מזמזמת שיר ואז יומיים מנסה להזכר איך קוראים לו? 

"נגיד."

זה הרי לא באמת חשוב איך קוראים לשיר. 

"נכון."

אבל מציק לך שאת לא זוכרת.

"למשך זמן מסויים כן."

הרבה זמן מסוים.

"כן..." אמא צחקקה.

אז כזה השלט על החנות של אדון בלפר. לא בטוח אם בודו איש נורא חשוב אבל לי חשוב לדעת מי זה בודו. 

"אבל אם בלפר לא רוצה לספר?"

 למה שבלפר לא ירצה לספר? 

"כי אולי זה..."

מה? מה? את יודעת את התשובה. תגלי לי.
נו, בבקשה.

אמא קמה והמשיכה ללכת.

אמא! נו, את יודעת את התשובה.

"אם זה מציק לך מאוד, אתה יכול לגשת ולשאול אותו בעצמך. אבל אני לא מציעה."

 הרגע הצעת. את לא יכולה להציע ורגע אחרי זה להציע לא להציע. 

"עמיתי, מה אתה רוצה?"

לקבל תשובה.

"איו לי תשובה."

בטח שיש לך. את לא רוצה לגלות.

"ברגע זה ממש אני חוששת שיש לי בעיקר שאלות."

זה בסדר, את אמא, יחזרו לך התשובות אחר כך.

"לא בטוח בכלל."

להורים יש תמיד תשובות מוכנות. זה הכלל. 

"לי אין."

איך יכול להיות?

"לי יש יותר שאלות מתשובות רוב הזמן."

איזה שאלות?

"כל מיני."

כמו מה?

"זה ביני לבין עצמי."

ומה עצמך עונה לך?

"לפעמים הוא עונה שאין לו תשובה."

אז עכשיו תורי לשאול למה לשאול.

אמא משכה כתף בפעם השניה.

ואת סתם שואלת ולא מצפה לתשובה? 

"לפעמים."

אז בשביל מה לבזבז שאלות אם לא כדי לחפש להן תשובות?

"כי ככה. אין לי שליטה על כל השאלות שחולפות לי בראש. לחלקן אני פשוט מניחה."

אז למה אצלך זה בסדר ואצלי זה לא בסדר שיש לי שאלות? 

אמא שתקה ואז ענתה: "כי שלך מציקות לך ומציקות ומציקות ולא נותנות לך מנוחה."

אז מה.

" ואם קשה לפנות מחשבות ישנות לטובת מחשבות חדשות, אז הכל בראש מרגיש כמו פקק תנועה. אני לפחות משתדלת לפנות את האשפה של המחשבות הישנות אם אין לי תשובות."

אז אני לא! ועכשיו כשאת אומרת שאין לך תשובות זה אפילו עוד יותר גרוע, כי אם את לא יודעת לענות על השאלות של עצמך אז מי אמור לענות לי כשיש לי שאלה?

אמא שתקה עוד קצת ואז ענתה: "שאלה טובה. אולי פה ושם אני, לפעמים מישהו אחר ורוב הזמן אתה. ואם זה לא עוזר, פשוט מאפשרים לזה להשתחרר."

אז אני פחות יכול לעשות את זה ואני שואל מי זה בודו ואני לא יודע לענות לעצמי על זה ואין פה כרגע מישהו אחר חוץ ממך שיכול לענות לי.

אמא לא התרשמה מהתשובה המוחצת שלי והמאוד חכמה, אם יורשה לי להעיד עליה, והמשיכה כנראה לדעת אבל לא לענות. אז פשוט עקפתי אותה והתחלתי לרוץ מהר.

אמא, הסתובבתי אליה תוך כדי ריצה, את יודעת אם אדון בלפר מחפש לחנות שלו עובדים? 

"אין לי מושג. למה?"

אז אני חושב שלא. 

"איך אתה יודע?"

"כי לא הפסקת לעזור לו ונראה שהוא הסתדר לבד."

"עזרתי לו? באיזה מובן?"

במובן של לעזור לו להבין כל משפט שאמרתי כאילו מהפה שלך זה נשמע יותר ברור.

"לא ניסיתי לעזור לו. אם כבר ניסיתי לעזור לך לנסח ... עמית אתה הולך מהר מידי, אני לא מצליחה לשוחח ככה."

אני חושב שגם הוא וגם אני הבנו לבד את הניסוחים אחד של השני. 


עכשיו אמא עצרה והסתכלה עלי ממש בהסתכלות אז הפסקתי לרוץ וחיכיתי שהיא תגיד עוד משהו. היא גירדה בראש שלושה גירודים, כנראה חיפשה שם תשובה חכמה ואז אמרה: "אתה צודק. אתה צודק. לא הייתי צריכה." 

לא היית צריכה מה?

"להתערב. התנסחת יפה".

וגם אדון בלפר, הוספתי.

"וגם אדון בלפר", הוסיפה. "זה כנראה מן הרגל שכזה. אשתדל פחות להתערב בזמן שאתה משוחח עם אחרים."

את עושה את זה כל הזמן.

"אשתדל לשים לב. ואם צריך, תעיר לי."

אמא, למה על השלט כתוב בודו אם החנות שייכת לאדון בלפר? ניסיתי בפעם השלישית. רביעית. חמישית?

אמא גירדה בראש בחוסר סבלנות עוד פעמיים.

 "עוד פעם אתה חוזר לזה?! תשאל אותו אתה אם אתה רוצה!"

אבל למה את כועסת? 

אמא התחילה לרוץ ואני נאלצתי לרדוף אחריה.

"לא כועסת", ענתה תוך כדי ריצה.

את כן.

"אתה יודע מה, אמרה בהתנשפות תוך כדי ריצה, הוכחת בטיעון שלך שאתה לגמרי יכול. אז הנה, אתה מוזמן לשאול אותו בעצמך. בוא נחזור לחנות. אני לא אתערב ולא אוציא מילה."

אני אחשוב על זה.

"מצויין. תחשוב."

חשבתי.

"ו..."

חשבתי ואני חושב שאחשוב על זה עד... 

אמא עצרה, התכופפה להסדיר נשימה ולא התערבה.

נשמנו יחד עוד כמה נשימות עמוקות וחזרנו ללכת בשתיקה ובקצב אחיד. אם להיות מדוייקים אלה היו מאה עשרים ושניים הצעדים הכי שקטים שאי פעם צעדנו זה לצד זו מהמרכז המסחרי עד הבית. רגע, אולי זה היה מאה ושלושים?
 
כשהגענו הביתה הוצאתי את הסנדלים החדשים מהקופסא והנחתי אותם על מדף הנעליים. את הקופסא הנחתי על הריצפה עבור ליון, החתולה הזקנה שלנו. פרשתי בתוך הקופסא מגבת פנים קטנה שיהיה לה נעים ונוח ואז שמתי לב שבינתיים הפסקתי לחשוב על מעטפות וזבובים ובמקום זה התחלתי פתאום לפחד מזה שאמא לא יודעת כל מיני דברים. 

"אני הולכת לחמם מרק עדשים, אתה רוצה?" אמא שאלה מהחדר השני.

לא, תודה, עניתי. אני אחמם לעצמי אחר כך. 

מדדתי את הסנדלים מול המראה בחדר שלי רק כדי להיות בטוח שהחלטתי החלטה צרכנית נבונה. בדיוק מה שרציתי, אמרתי לעצמי. חבל שאמא לא התלהבה מהם באותה מידה אבל זה כבר עניין שלה. כל אחד והטעם שלו, נכון? הוצאתי את מגבת הפנים מהקופסא שהיתה מיועדת לליון, החזרתי את הסנדלים לתוכה והחלטתי שמחר אחזור לחנות ואחליף את הסנדלים באלה הצבעוניים שאמא רצתה...

הקטע לקוח מתוך "זבובים בראש", אוטיבוק. ספרית ילדים למען שיוויון. בקרוב. 

רשומות פופולריות